מיהו הגיבור הטרגי של העשור בטניס?

עם תואר גרנד סלאם בודד שהשיג ב-2003 באליפות ארצות הברית הפתוחה, נדמה היה שבשנים האחרונות אנדי רודיק השלים עם העובדה ששיא הקריירה שלו מאחוריו. מקום של קבע בצמרת העולמית, תארים בטורנירים משניים והרבה מאוד כסף, הספיקו לטניסאי האמריקאי עם חבטות ההגשה האדירות. בווימבלדון הוא תמיד היווה פקטור, אבל עם השליטה המוחלטת של רוג'ר פדרר על הדשא עוד משנת 2003, לא בנו עליו יותר מדי.

טורניר ווימבלדון 2009 שינה את הכל. נדאל פרש בגלל פציעה, פדרר כבר איבד מכוחו ורודיק פשוט נשאר בשלו, בדרך למשחק הגמר השלישי שלו מול פדרר בטורניר הזה. בשלבים מסויימים נראה היה שהטניס שלו יספיק כדי לזכות בתואר שאיתו הוא באמת יכול היה לפרוש בשקט. כשהוא ניצח את המערכה הראשונה, וכשהוביל בחלקים אחרים של המשחק, הוא גם נראה מאוד נחוש ומאמין ברגע ההיסטורי שיכול היה לספק. בסופו של דבר, הוא היה שותף לגמר הארוך ביותר בתולדות ווימבלדון, הוא גם היה אחראי לאחת ההופעות המרשימות של טניסאי על הדשא בעשור הזה - אבל הוא גם הפסיד לרוג'ר פדרר 16:14 במערכה החמישית והמכרעת, רק כדי לראות שהרגע ההיסטורי ביותר בתולדות טורנירי הגרנד סלאם הושג על הגב שלו.

עוד לפני דויד נלבנדיאן, גאסטון גאודיו ושאר הכוכבים הארגנטינאים של העשור האחרון, בנו במדינה של מראדונה על גיז'רמו קוריה. השחקן הכל כך מוכשר, שסגר את שנות התשעים עם תואר בטורניר הנוער של הרולאן גארוס, היה ההבטחה הגדולה של ארגנטינה.

גיז'רמו קוריה באמת עמד במשימה, ולמרות מעידה קטנה באמצע בגלל שימוש לכאורה בחומרים ממריצים והשעייה לכמה חודשים, הוא הצליח לתקוע יתד בסבב ולהגיע עד למקום השלישי בדירוג העולמי. הוא היה אחד השחקנים המהירים בעולם, בלט גם על משטחים אחרים, וכונה בארגנטינה "הקוסם", לא פחות ולא יותר.

הבעיה של קוריה החלה לתת את אותותיה בשנת 2004, כשהפסיד בגמר הרולאן גארוס לבן ארצו גאסטון גאודיו. הדבר היחיד שמנע מקוריה להפוך לטניסאי החימר הטוב בעולם בעידן שלפני נדאל היה חבטות ההגשה שלו. זה נשמע מוזר, כי מדובר בחימר - אבל הבעיה לא הייתה בעוצמה שלהן. קוריה סבל ממחסום פסיכולוגי, שמנע ממנו להתאים את החבטה עצמה לכדור. מדובר בבעיה שמאפיינת בדרך כלל שחקני גולף, אך לא פוסחת על טניסאים. לפעמים היא פשוט עוברת, אך במקרה של קוריה היא נשארה כמעט לתמיד. לדוגמה, באחד הטורנירים הוא חבט 34 שגיאות כפולות בשני משחקים בלבד.

במקרים מסויימים קוריה התגבר על החסרון הגדול והצליח אפילו לזכות בטורנירים, אך בסופו של דבר המחסום הכריע אותו, ואחרי הידרדרות נוראית של מאות מקומות בדירוג העולמי, קוריה פרש בשנה שעברה סופית מטניס מקצועני.

הנה עוד דוגמה לטניסאית גדולה שנפלה ב"שד הקאמבק" והתרסקה לחלוטין. טניסאית גיל הטיפש עשרה הטובה בכל הזמנים, פרשה בשנת 2002 בגלל פציעות טורדניות בקרסוליים, והלכה לנוח בביתה לצד תשעה גביעי גרנד סלאם. היא פרשה רק בגיל 22, והקדישה את השנים הבאות לטיפולים אינטנסיביים וסדרת ניתוחים, רק כדי לחזור לסבב הנשים ארבע שנים מאוחר יותר.

החזרה של הינגיס היתה מרשימה, אבל לא מזהירה. היא זכתה אמנם בשלושה תארים בסבב ועלתה למקום השישי בעולם, אבל היא לא הצליחה לחזור לרמה שתאפשר לה לככב בטורנירים הגדולים באמת. בווימבלדון 2007 היא כנראה ניסתה להגביר את הביטחון העצמי שלה באמצעים שלא ממש קשורים לתורת האימון של הספורט הלבן. אחרי הטורניר היא כינסה מסיבת עיתונאים והודיעה שהלבן קיים, אבל הספורט לא ממש. במילים אחרות, הינגיס נתפסה על שימוש בקוקאין, מה שהוכח כמה שבועות לאחר מכן עם בדיקה חיובית מדגימת שתן נוספת שלה.

הינגיס מעולם לא הודתה בשימוש בסם, אבל בדיקות מהסוג הזה לא יכולות לשקר. מאותו רגע, הפרישה שלה מטניס הייתה סופית, הארוס שלה ראדק סטפאנק החליט לפרק את החבילה לפני החתונה ואפילו בגירסה הבריטית לתכנית "רוקדים עם כוכבים", היא הייתה המודחת הראשונה.

כל מה שקרה לרפאל נדאל מאז ההדחה המפתיעה בטורניר הרולאן גארוס האחרון ועד לסיומה של עונת 2009, מספיק כדי לתת לו מקום של כבוד ברשימה הזאת. בגדול, כל אחת מהשנים שלו בסבב המקצועני הייתה נדירה, והנפילה שבינתיים נחשבת לקטנה יחסית, התרחשה רק לאחרונה.

אבל יש נפילות ויש נפילות. במקרה של נדאל היה ברור עוד בהפסד לרובין סודרלינג בשמינית הגמר בפריז שמדובר בנחיתה לא רכה בכלל. אחרי שעזב את הרולאן גארוס עוד בשבוע הראשון, רפאל נדאל הבין את חומרת הפציעות שלו בברכיים, והחלט שזה הזמן לקחת לעצמו פסק זמן. הוא ויתר גם על טורניר ווימבלדון, וחזר למעשה לסבב רק באוגוסט במונטריאול. מיליונים ציפו לראות אותו עולה שוב על המגרש, אבל שפשפו את העיניים למראה הספרדי הצנום, שאיבד בערך שליש ממסת גופו בעקבות המנוחה.

נדאל בלי שרירים שיכנע בערך כמו שמשון בלי שיער, ככה זה לפחות נראה בסבב. פתאום נדאל נראה כמו שחקן צמרת מן המניין, ולא כמו השור ממאיורקה. אחרי שהפסיד את המקום הראשון בעולם לפדרר, הוא גם איבד את המקום השני לאנדי מארי, ובמקביל לא יכול היה להוות יריב לטניסאי צמרת נוסף בדמותו של נובאק דג'וקוביץ'.

נדאל הצליח אמנם לחזור למקום השני אחרי חצי גמר מרשים באליפות ארצות הברית הפתוחה, אבל העובדה שעוד לפני טורניר המאסטרס המסכם בלונדון, הוא אפילו לא הוזכר כפייבוריט, רק מעידה על חומרת הנפילה שלו. יהיה מאוד מעניין לראות אם בכלל יוכל לחזור לעצמו בעשור הבא.

כשהבריטים קראו לחתיכת הדשא מחוץ לאצטדיון המרכזי בווימבלדון "גבעת טים הנמן", הם קיוו שתהיה לזה משמעות. הוא התכבדו לשבת עליה ולעשות בה פיקניקים כי הם האמינו בלב שלם כי שם יחוו את הרגע הגדול ביותר של הטניס הבריטי ויראו שחקן מקומי זוכה בטורניר היוקרתי ביותר. אי אפשר היה להאשים אותם, טים הנמן היה שחקן סרב אנד ואלי נהדר, והמועמד הטוב ביותר לזכות בטורניר הזה בעידן שלפני רוג'ר פדרר ואחרי תקופת השיא של פיט סמפראס.

השם "גבעת טים הנמן" הומצא עוד בסוף שנות התשעים, כשהטניסאי הבריטי הגיע פעמיים לחצי הגמר בטורניר. זה היה סוג של השקעה, כי הכוונה הייתה שהוא יניף את הגביע המיוחל בתחילת שנות האלפיים. ב-2001 החגיגות כבר החלו מוקדם מדי. הנמן ניצח ברבע הגמר את פדרר היומרני, אחרי שהשוויצרי הדיח את פיט סמפראס. כבר נראה היה שאף אחד לא יסכן את הבריטי, ויום חג כבר סומן בממלכה המאוחדת. אבל אז הגיע גוראן איבניסביץ', האיש שקיבל ווילד קארד מהמקום ה-125 בעולם, והדהים את הקהל המקומי לא פחות מאת הנמן עצמו. שנה לאחר מכן הנמן הגיע לאותו המעמד, אבל זו כבר הייתה השנה של לייטון יואיט, שגבר עליו בדרך לתואר.

הנמן הוא הגיבור הטראגי שלנו כי הוא היה כל כך קרוב להישג, שבאותו רגע היה יכול להיות העוצמתי ביותר בהיסטוריה של הטניס, עם כל הכבוד לרוג'ר פדרר. אין ספק שגם שנתיים וחצי לאחר פרישתו, הבריטי סוגר עשור עם אחת מתחושות ההחמצה הגדולות ביותר שיכולות להיות בספורט.