מיהו הגיבור הטרגי של העשור בענפי הספורט האחרים?

למרות שמדובר באחד מהקלעים הטובים בכל הזמנים, כנראה שגם האמריקאים לא היו מכירים את בן ארצם, מאט אמונס, אם הוא לא היה המנחוס הגדול של המשחקים האולימפיים בעשור הזה. למזלו, בכל דבר רע אפשר למצוא גם משהו חיובי, ואת אשתו הצ'כית הוא הכיר רק בזכות העובדה שהיא באה לנחם אותו בסיומה של ההופעה הטראגית במשחקים האולימפיים באתונה.

אמונס נחשב אולי לקלע המוכשר ביותר בעידן הנוכחי, אבל הוא מעולם לא הצליח להוכיח את זה על הבמה האולימפית. ההזדמנות הראשונה ניתנה לו במשחקי אתונה 2004. הוא אמנם זכה במדליית הזהב בירי מ-50 מטרים במצב שכיבה, אבל הוא גם היה הפייבוריט הגדול לזכות בדאבל היסטורי, כשהתחרה בנוסף בירי משלושה מצבים. אמונס התייצב לגמר עם רובה מושאל, אחרי שמישהו חיבל ברובה האישי שלו במחנה האימונים לקראת המשחקים. הוא הוביל לאורך כל התחרות, אלא שדווקא בכדור האחרון הוא ירה בטעות למטרה של יריבו, וסיים במקום השמיני והאחרון בגמר.

במשחקים האולימפיים בבייג'ינג התסריט, פחות או יותר, חזר על עצמו, אבל היה קצת פחות מקורי. אמונס התייצב לאותה תחרות בדיוק, הוביל לאורך כל הדרך עד לכדור האחרון (מתוך 10) בשלב הגמר, אותו הוא דווקא ירה למטרה שלו, אבל משום מה לנקודה כל כך רחוקה מהמרכז, שגם ב-1,000 נסיונות רצופים עם כיסוי עיניים הוא לא היה חוזר על אותה טעות. אף אחד לא הבין מה בדיוק עבר על אמונס, מה שכן הבינו - הקלע האמריקאי וחמש הטבעות לא ממש הולכים ביחד.

אחרי שבע הזכיות הרצופות של לאנס ארמסטרונג בטור דה פראנס, גירסת 2006 של מירוץ האופניים היוקרתי בעולם הייתה הרבה יותר צנועה מבחינת היחס התקשורתי. לא היה פייבוריט ברור לניצחון, ונראה היה שהאירוע הזה שב להיות הפטיש של הצרפתים והאיטלקים, כשהאמריקאים חוזרים לפוטבול.

אבל תוך כדי המירוץ הבינו בארצות הברית כי יש יורש ללאנס ארמסטרונג, ומדובר היה בחברו לקבוצה לשעבר פלויד לאנדיס. הוא אמנם סיים תשיעי בלבד בגירסה הקודמת של הטור, אבל הסתבר שהיכולת המגוונת שלו, שהזכירה קצת את זו של ארמסטרונג, לקחה אותו רחוק מאוד. פציעה דרמטית שלו בקטע ה-16 של המירוץ רק הגבירה את הרייטינג, והפכה אותו לגיבור ענק כשהצליח להתגבר על הכאבים והדימומים לאורך מאות קילומטרים של עליות ולנצח בסופו של דבר את הטור דה פראנס. כמה ימים לאחר החגיגות בשאנז אליזה הגיעה הבשורה המרה - פלויד לאנדיס נכשל בבדיקה לאיתור חומרים ממריצים בעיצומה של התחרות.

אז נכון שהיו המון רוכבים בכירים שהסתבכו בשערוריות סמים כאלה ואחרות בעשור הזה, אבל בחרנו להכניס לרשימה הזאת את לאנדיס מכמה סיבות: 1. הוא הספיק לחגוג את הזכייה במירוץ ולהרוויח לא מעט כספים שנאלץ לתרום בהמשך. 2. הוא הושעה לשלוש שנים, אבל עד היום הוא לא מפסיק להכחיש שימוש בסמים ממריצים באותה תחרות. 3. הוא היה אמור להיות האיש שישאיר את האמריקאים בעניינים בכל מה שקשור למירוצי אופניים, אלא שבסופו של דבר הוא בגד בהם.

באחד מדירוג העשור שלנו פירגנו לפיט סמפראס בתור ספורטאי שידע בדיוק מתי צריך לעצור את הכל ולהיזכר כגדול. מייק טייסון הוא ההיפך המוחלט שלו. הוא היה אמור לפרוש בסופו של העשור הקודם, אבל חשב משום מה שלחלום האמריקאי אין סוף. הוא המשיך להתאגרף למרות שלא היה בכושר, ובעיקר לעשות שטויות.

כבר מתחילת העשור חובבי האגרוף בארצות הברית ובבריטניה חיממו את האווירה לקראת הקרב על תואר אליפות העולם בין מייק טייסון ללנוקס לואיס. אפילו טייסון עצמו היה אחראי לטראש טוק המלוכלך ביותר בתולדות האיגרוף, כשהצהיר: "אני אוכל את הילדים של לנוקס לואיס". הוא בעצם לא הפסיק לדבר, עד שחטף ימנית בסיבוב השמיני שהשביתה אותו וגרמה לו להיפרד סופית מתואר אלוף העולם. טייסון היה ידוע כספורטאי השערורייתי ביותר עוד מהנגיסה באוזנו של הוליפילד בשנות התשעים, אבל ההפסד ללואיס רק הוסיף מלח לשריטה, והוביל אותו לעשור שבו התפרסם בעיקר בזכות הדברים הרעים שמסביב לאגרוף שלו.

זה כלל אינסוף מעצרים, שימוש בסמים, ראיונות מביכים בתקשורת ופשיטת רגל בעקבות חובות כבדים (למרות רווחים של כ-300 מיליון דולר מקריירת האגרוף שלו). טייסון, שבזבז את כל הכסף שלו, העביר את זמנו בין קרבות ראווה מגוחכים, להפסדים מול יריבים שאפילו הוא לא הכיר. הוא לא הפסיק להתלונן על חובותיו הכבדים ונשמע פאתטי מיום ליום. והיו גם טרגדיות שלא באשמתו, כמו מותה הטראגי של אחת מבנותיו רק בשנה האחרונה. בקיצור, החלום האמריקאי קיים, אבל צריך לדעת איך להשתמש בו. במקרה של טייסון, נראה שהוא יעביר את שארית חייו בשימוש בתרופות חזקות, שאמורות להרגיע את האגו המטורף שלו, ולגרו לו להבין שפשוט זהו.

הטרגדיה הגדולה שהתרחשה במירוץ הנאסקאר "דייטונה 500" בפברואר 2001 הייתה אולי ידיעה בינונית בעיתוני הספורט בארץ, אבל בארצות הברית זה היה סיפור שפתח את כל מהדורות החדשות המרכזיות. האמריקאים לא ממש סופרים את סבב הפורמולה 1, ובשבילם מירוצי מכוניות זה אומר "נאסקאר", בדיוק כמו בסרט "ימי הרעם" עם טום קרוז. דייל ארנהארט, שזכה בסבב הנאסקאר 7 פעמים, היה עבור רבים מהם סוג של מיכאל שומאכר.

בניגוד לפורמולה 1, הנאסקאר נחשב מאז ומתמיד לסבב קטלני ולא בטיחותי, וארנהארט היה ידוע כאחד מהנהגים היותר "שרוטים" שהיו בו. במובן מסויים, מותו בהקפה האחרונה של אותו מירוץ דייטונה לא הפתיע במיוחד. אחרי הכל, הוא היה הנהג הרביעי שנהרג בסבב בתוך תשעה חודשים בלבד. בנוסף, הרבה ציפו ממנו לקפח את חייו על המסלול עוד לפני גיל 50. מצד שני, זה היה אירוע כל כך טראגי, שגרם לראשי הספורט המוטורי בארצות הברית לבצע שינויים מרחיקי לכת בכל מה שקשור לרמות הבטיחות במירוצי הנאסקאר. כנראה שיש לא מעט נהגים כיום, כולל הבן דייל ארנהארט ג'וניור, שצריכים להודות לנהג הגדול הזה על כך ש"סידר" להם קריירה בטוחה יותר.

העובדה שהוא אחד מהספורטאים הגדולים של העשור, לא מפריעה לנו לשבץ את טייגר וודס בראש הדירוג הזה. אחרי הכל, לא יכולה להיות דוגמה טובה יותר לצניחה החופשית הגדולה, ואנחנו עדים רק למה שקרה בחודש האחרון של העשור הזה.

רק בנובמבר האחרון טייגר וודס היה הספורטאי מספר 1 בעיני רבים, המרוויח הגדול מכולם ללא כל צל של ספק ועוד סוג של לוחם חופש אפרו אמריקאי, שהביא את הגולף למימדים חסרי תקדים. אבל טייגר וודס מעד בכך שלא הצליח לשמור על דיסקרטיות בקשר לחיי הנישואין שלו. לא נבקר אותו על חוסר אמון לאשתו, כי זה פשוט לא תפקידנו. הוא לא רצח, לא אנס, לא השתמש בסמים ולא עבר על החוק. טייגר וודס בסך הכל בגד באשתו, והפך בין לילה למפלצת. ככה זה כשאתה מגיע למימדים בלתי הגיוניים - החלומות מתנפצים ברגע והופכים לסיוט אחד גדול.

טייגר וודס של היום היה רוצה רק שקט, אבל קשה להאמין שזה מה שהוא יקבל ערב כניסתו של העשור הבא. המפרסמים כבר הורידו את שמו ותמונתיו, החברים לא ממש ששים לצאת להגנתו, והאשה שתהפוך בקרוב לגרושה תיקח במקרה הטוב חצי מכל מה שהוא עשה בזכות שתי ידיו המדהימות ומחבט הגולף.