מהו אירוע העשור בכדורגל העולמי?

זו הייתה שעת צהרים חמימה ומנומנמת ב-11 ביוני 2009, עד שהודעה קטנה שינתה את סדרי היום. באנגליה עצרו את מהדורות החדשות לדיווח חי וניתוחים ובכל רחבי העולם הכותרות הראשיות של אתרי הספורט דנו רק בנושא אחד. "מנצ'סטר יונייטד קיבלה הצעה שוברת שיאים בסך 80 מיליון ליש"ט מריאל מדריד עבור כריסטיאנו רונאלדו", נכתב באותה הודעה מדוברת. המעבר הפך רשמי שלושה שבועות מאוחר יותר, ובשישי ביולי הוצג הפורטוגלי בברנבאו לעיני 75 אלף צופים. אין זה מפתיע שריאל מדריד היא זו ששוב חתומה על ההעברה הגדולה בהיסטוריה של הכדורגל העולמי. ב-2000, עם תחילת העשור, שברה לאציו את השיא כששילמה 35.5 מיליון ליש"ט עבור הרנן קרספו. מאוחר יותר שברה ריאל את השיא עם החתמתו של לואיס פיגו (37 מיליון ליש"ט) ושנה לאחר מכן ניפצה אותו שוב כשצירפה את זינדין זידאן (46 מיליון ליש"ט).

ריאל הייתה פורצת דרך בעשור בו סכומי ההעברה הפכו למטורפים יותר ויותר, אלא שההעברה של רונאלדו הייתה המדוברת מכולן ופתחה מחדש את תיבת הפנדורה. האם, במיוחד בימים של משבר כלכלי עולמי, יש הצדקה לשלם 94 מיליון יורו על שחקן אחד? האם רונאלדו, גדול ככל שיהיה, מצדיק את הסכום? נשיא פיפ"א ספ בלאטר כינה את רונאלדו "עבד מודרני". השוויצרי, יחד עם בעלי קבוצות נכבדים מרחבי היבשת, מנסה כבר שנים להריץ את שיטת 6+5 – החוק הרוסי בגרסת הכדורגל. אחרים דוגלים בתקרת שכר ודמי ההעברה על מנת להחזיר את הכדורגל לשפיות. בינתיים, רונאלדו הוא היקר מכולם. האם הוא יישאר כזה גם בעשור הבא?

אוקטובר 2009. נבחרת ארגנטינה מנצחת באורוגוואי, מבטיחה את עלייתה למונדיאל וגורמת למאמן שלה, דייגו ארמנדו מראדונה לאבד את הראש. האיש והאגדה מגיע למסיבת העיתונאים ובמילים גסות ובוטות סוגר חשבון עם התקשורת שביקרה אותו לאורך הקמפיין הכושל. מראדונה מסמל את אחד הטרנדים השנויים במחלוקת של העשור, שאולי בקרוב יגיע גם לישראל - שחקני עבר גדולים שמקבלים הזדמנות לאמן את נבחרת ארצם ללא ניסיון קודם באימון. לא יהיה זה מוגזם לומר שמראדונה הוא המאמן הגרוע מהחבורה, אבל אחרי ההסתייגות הראשונית והבעת הגועל מהבוטות של האיש, קשה שלא להזדהות איתו. אפילו קצת. אכן, לא קלים חייו של מאמן כדורגל, במיוחד כשאתה מאמן את נבחרת ארגנטינה. הציפיות בשמיים, הקהל דורש קונצרטים, ההיסטוריה לוחצת והתקשורת שגדלה בעשור הזה למימדים מפלצתיים תמיד אורבת בפינה. אבל דייגו רואה בעצמו כגדול מכולם ולכן הרשה לעצמו לומר את מה ששומרים עמוק בלב. לומר לכל עיתונאי בדיוק מה הוא חושב על הביקורת שלו. כמו אחרון הטוקבקיסטים, כמו כוכב תוכנית ריאליטי פרועה, במילים כל כך גסות, הוא רשם מופע שלא יישכח ואמר לכל עיתונאי בדיוק מה הוא חושב עליו. אז נכון, אי אפשר להצדיק התנהגות אלימה ואסור היה לדייגו לשכוח כי הוא מודל לחיקוי, אבל היי, אנחנו חיים בעולם של ריאליטי, לא?

הגמר בין איטליה לצרפת ב-2006 לא היה נכנס להיסטוריה אילולא התקרית בדקה ה-110. לפני כן, לא התנהל משחק כדורגל גדול באצטדיון האולימפי בברלין ושתי הנבחרות נכנסו להארכה במצב של 1:1. אלא שאז, דין ודברים בין השניים הפך לאחד האירועים ההזויים והמדוברים בהיסטוריה של המונדיאלים. אל מול מצלמות הטלוויזיה, נגח זידאן בחזהו של מטראצי והורחק. העולם כולו סער ותהה: מה הוביל את אחד מגדולי שחקני תבל להגיב כמו שהגיב. השמועות דיברו על אמירה גזענית חריפה, אך הצרפתי התגלה כאנושי. מה שגרם לו להתעצבן הוא קללה לעבר אחותו. התקרית הזו התרחשה במשחק האחרון של זידאן בקריירה, אך הצרפתי יצא ממנה צח כשלג. במבט לאחור, שלוש שנים וחצי לאחר הפרשה, ניתן לקבוע בוודאות כי הקריירה המופלאה של זידאן לא הוכתמה ולו בקצת בשל אותה נגיחה. נהפוך הוא, מי שהרחיב לעצמו את תדמית הפרובוקאטור הוא הבלם האיטלקי. מטראצי חגג על אותה פרשה, פרסם ספר, התבטא בעניינה בכל כלי תקשורת ועד עצם היום הזה, כשהוא כבר בן 36, ממשיך המטריקס להקניט, לצבוט, למשוך בחולצות ולעצבן את חלוצי הסריה A באשר הם, בתקווה שאולי אחד הם ינגח שוב בפניו אל מול מצלמות הטלוויזיה. וזידאן? הוא עדיין רק בן אדם.

למעלה מ-70 אלף צופים באצטדיון אתא-טורק באיסטנבול ועוד עשרות מיליונים ברחבי תבל היו עדים לערב הקסום של העשור בכדורגל העולמי. בעשור שבו הטקטיקה הפכה את הכדורגל לקרב שחמט בין שני מאמנים והפכה מונחים כמו "טוטאל פוטבול" לזיכרון עמום בשחור לבן, המפגש בין ליברפול למילאן בגמר ליגת האלופות היה שונה ומרענן. הוא היה דרמטי, מרתק, פתוח והיה בו את האלמנט החשוב ביותר בכל עלילה – נקודת מפנה, מהפך. התרגלנו בעשור הזה לגמרים טקטיים ומשעממים בין קבוצות שחוששות אחת מהשנייה וחושבות קודם כל איך לא לספוג. ליברפול ומילאן ריתקו אותנו למסך לשעתיים וחצי שלא מהעולם הזה.

פאולו מאלדיני כבש כבר בדקה הראשונה והרנן קרספו הוסיף צמד שהוריד את הרוסונרי להפסקה ביתרון 0:3. עם פתיחת המחצית השנייה עבר רפא בניטז למערך של שלושה שחקני הגנה ולא הסכים להרים ידיים. סטיבן ג'רארד צימק בדקה ה-54, ולדימיר שמיצר הקטין כעבור שתי דקות וצ'אבי אלונסו עשה את הבלתי יאומן בדקה ה-60 מכדור חוזר לפנדל שהוא עצמו החמיץ. מ-3:0 ל-3:3 בשש דקות. גם ההמשך היה מדהים. שתי הקבוצות החמיצו הזדמנויות לנצח לפני שליברפול, בצדק פואטי יש לומר, ניצחה בדו קרב הפנדלים. שנתיים מאוחר יותר נפגשו השתיים שוב באותו מעמד ומילאן ניצחה 1:2. בליגה, הם חוו עונות כושלות אחת אחרי השנייה, אבל שני מועדוני הפאר האלה חתומים על המשחק הגדול של העשור. משחק שאחריו כל מי שחשב שראה הכל בכדורגל, שינה את דעתו. לא צריך יותר.

לעולם הכדורגל ועולם האגדות יש הרבה מן המשותף. לא פעם כצופה אובייקטיבי, אוטומטית אתה נמשך לאנדרדוג, מחפש את ההפתעה הקסומה, נמשך לראות את הבלתי האפשרי ומקווה לניצחון החלש על החזק. יוון היא הדוגמה המושלמת. עיבוד מודרני לכל המוטיבים החוזרים מהאגדות. היא לא הייתה יפה במיוחד, לא סקסית והכדורגל שלה היה מעצבן, אבל היה בה את השארם של האנדרדוג שתפס את כולם. אחת אחרי השנייה הן נפלו לרגליה. ספרד בשלב הבתים, צרפת ברבע הגמר, צ'כיה בחצי הגמר והמארחת פורטוגל בגמר. 0:1 אחרי 0:1. ניצול מושלם של מצבים נייחים. סיפור בלתי שגרתי שהדהים את העולם.

כשהכדורגל מונע מכסף גדול, הפערים בין העשירים והחזקים לעניים והחלשים רק גדלו. סיפורי סינדרלה כאלה, סטייל סטיאווה בגביע האלופות, הפכו ללא ריאלים בעליל ולכן זכייתה של יוון ביורו 2004 הייתה הדבר הכי גדול ומפתיע שקרה בכדורגל העולמי בעשור האחרון. סיפור של פעם בחיים שמנוגד לכל החוקים שמנהלים את עולם הכדורגל. אלא שלאגדה שלנו אין הפי אנד. יוון לא העפילה למונדיאל בגרמניה וכששבה ליורו 2008, איבדה את כל הקסם. הפעם, חובבי הכדורגל רצו לראות ממנה את האקסטרה, אבל לאוטו רהאגל לא היו עוד טריקים בשרוול. הכדורגל המשעמם שנועד לתסכל את היריבה לא התקבל עוד כלגיטימי. יוון הפכה מהילדה המקובלת בכיתה, לסמל של כדורגל מכוער והדחתה המוקדמת התקבלה בקורת רוח. בעוד חצי שנה, יוון חוזרת אלינו שוב.