וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הפעם ההיסטוריה נגדך, דייגו

בינו יניב

14.10.2009 / 9:45

אם ארגנטינה בקושי ניצחה בבית את פרו, מה יקרה לה במשחק הגורלי מול אורוגוואי, לה יריבות מרה עם הנבחרת של מראדונה והיא ודאי תשמח להשאיר בבית את השכנה השנואה ולסדר לעצמה מונדיאל? 108 שנים מאז המשחק הראשון ביניהן והמתיחות בגבול מגיעה לשיאה

גמר גביע העולם הראשון ב-1930 עימת בין אורוגוואי וארגנטינה, שעד אז הספיקו כבר לייצר משקעים רבים והרבה איבה ביניהן. 29 שנים קודם לכן הן ערכו את המשחק הרשמי הראשון שלהן, ומאז היריבות רק התעצמה. המשחק בבירת אורוגוואי, מונטבידאו, והאירועים שקדמו לו לא היו מביישים מלחמות גלדיאטורים. פגישה שאורגנה טרם המשחק פוצצה עקב קטטה, שופט בלגי שחשש לחייו ואוהדים משולהבים שהילכו אימים על הארגנטינאים בדברי שטנה ואיומים.

אותו קרב מדובר נגמר, אגב, בניצחון אורוגוואי (2:4), אבל יש בו הרבה כדי להסביר מהיכן נובעת הטינה בין האומות עד היום. אורוגוואי וארגנטינה הספיקו לפתח אחר כך יריבות אדירה עם ברזיל, במיוחד על רקע גמר גביע העולם ב-1950, אבל השנאה ביניהן צצה מחדש בכל פעם ששתי הנבחרות נפגשות. בטח כשמדובר במשחק שיכול לשלוח אחת שלא היתה בגרמניה 2006 למונדיאל ולחרב לאחרת, כשדייגו מראדונה על הקווים. תוסיפו לכך את מוטיב הביתיות החזק מאוד במשחקים בדרום אמריקה, את הבלבול והלחץ בנבחרת של מראדונה, והרי לכם קרב בלתי נשכח שודאי יתכתב בעוצמה שלו עם זה מ-1930.

שחקן נבחרת אורוגוואי מבקיע לרשת נבחרת ארגנטינה בגמר מונדיאל 1930. AP
היום שהסביר את הטינה בין שתי המדינות. אורוגוואי כובשת שער לרשת ארגנטינה בגמר 1930/AP

פרה, פרה

נראה כי כמעט ולא קיימות שתי מדינות בדרום אמריקה שלא הצליחו להסתכסך ביניהן במהלך ההיסטוריה. יריבות פוליטית, כלכלית, מחלוקת על טריטוריה וכדורגל, כמובן. כל אחת מהסיבות המובאות טובה מספיק כדי לא לאהוב את הצד השני. ארגנטינה ואורוגוואי, החולקות גבול ביחד, מצליחות, למעט מקרה אחד מלפני מספר שנים, לכונן מבחינה רשמית קשרים דיפלומטים חמים. מבחינה לא פורמלית, כשזה מגיע ליחסים בין האוכלוסיות בכלל ולכדורגל בפרט זה כבר סיפור אחר.

הדומה בין שתי המדינות אולי עולה על השונה, ואולי דווקא כתוצאה מכך טמונים יחסי האהבה-שנאה בין העמים. כמו מדינות אחרות, גם הן היו קולוניות של האימפריה הספרדית לפני מאות שנים. שני העמים דוברים את אותה השפה, לשתיהן מנהגים ולבוש כמעט זהים, כאשר אפילו קיים דמיון רב בין הדגלים של שתי האומות. ואף על פי כן קיימת איבה, או כמו שאומרים לא אחת באורוגוואי: 'הכול פה דומה לארגנטינה, רק טוב יותר'. בארגנטינה, הגדולה מבחינת האוכלוסיה שלה כמעט פי 12 מאורוגוואי, רואים בשכנה כפרובינציה קטנה בחצר האחורית בעוד שהאורוגוואים תופסים את הארגנטינאים כשחצנים. "אורוגוואי זו מדינה קטנה עם אנשים חמים", אמר אחד מבכירי השחקנים שיצאו מהמדינה, גוסטבו פוייט. "ארגנטינה היא אחת היריבות הגדולות שלנו. שני העמים דוברים את השפה הספרדית, אבל רוב האורוגוואים הגיעו מספרד, בעוד שרוב הארגנטינאים מאיטליה, וכל עם חושב שהוא טוב יותר מהשני".

באורוגוואי טוענים מזה שנים רבות שדברים רבים התפתחו אצלם, רק שהמעצמה ממערב גנבה להם זאת. למשל, שריקוד הטנגו, המזוהה עם בואנוס איירס והרבה פחות עם מונטבידאו, מקורו במולדתם, ושהאסאדו המפורסם, המאטה ואף היין האדום המשובח הם פרי יצירתם ולא של שכניהם. "באורוגוואי הכי אוהבים לאכול אסאדו, שגם מזוהה עם הארגנטינאים", אמר פוייט. "אנחנו מבלים שעות סביב האש ולמעשה אוכלים כמעט את כל הפרה". כנראה שבעניינים האלה הוויכוחים יישארו לנצח.

אוהדי נבחרת אורוגוואי מעודדים במשחק נבחרתם בבואנוס איירס. AP
יחסי אהבה-שנאה בין העמים. אוהדי אורוגוואי בבואנוס איירס/AP

היסטוריה של אלימות

תור הזהב של נבחרת אורוגוואי הגיע בתחילתה של המאה הקודמת. עד 1930 זכו הסלסטה במונדיאל הראשון, בשתי מדליות זהב אולימפיות (24' פריז ו-28' אמסטרדם) ואספו על הדרך שש זכיות בקופה אמריקה, זאת בעוד שארגנטינה, שנחשבה גם למעצמת כדורגל בהתהוות, לא הצליחה לחקות את ההצלחה המרשימה של השכנה הקטנה. זכייתה של אורוגוואי במונדיאל, גם אם בעבר הרחוק, מהווה הישג עצום למדינה ביחס לאוכלוסייה שלה שמונה פחות משלושה מיליון וחצי תושבים. לשם השוואה, ארגנטינה, הקטנה מבין שבע המדינות האחרות שזכו במונדיאל אי פעם, מונה כ-40 מיליון תושבים.

במקום תארים יכלו הארגנטינאים באותה העת להתרפק ולהתנחם בכך שהם היו אלו שניצחו (2:3) במשחק הרשמי הראשון של שתי הנבחרות ב-16 למאי 1901, ובכך שהשפילו את היריבה ועוד במונטבידאו שנה לאחר מכן (0:6) - התבוסה הגדולה ביותר שנחלו האורוגוואים עד היום. אורוגוואי זכתה בגביע עולמי שני ב-1950, אלא שמאז החלו שהיוצרות אט-אט להתהפך בעקבות תהליכי הגלובליזציה, שינוע השחקנים וגורם אחד נוסף - דייגו ארמנדו מראדונה.

אותו גמר בלתי נשכח ב-1930, כאמור, היה אחד מאותם משחקים שאפשר להיזכר בהם ולהבין למה אף מדינה לא מחבבת את רעותה. לאחר ששתיהן העפילו לגמר, חשו שחקני נבחרת ארגנטינה מאוימים מאוד באורוגוואי. האלביסלסטה הרגישו את השנאה היוקדת כלפיהם ואף הביעו חשש אמיתי לגורלם במידה וינצחו. אחד משחקני המפתח באותה עת היה לואיס מונטי מסן לורנצו. הקשר ההגנתי נחשב לאחד השחקנים הטובים בעולם, אך עד הגמר הספיק לקבל מספר איומים על חייו והיה פושר מאוד במשחק. תהיו בטוחים שזה מה שירגישו שחקני ארגנטינה גם 79 שנים אחר כך.

המתח העצום בין שני המחנות נולד עוד לפני כן ולא הגיע רק מכיוונו של הקהל, כשגם השחקנים תרמו ליצירת האווירה המלחמתית. זמר הטנגו האגדי באותה עת, הארגנטינאי קרלוס ג'רדל, ניסה לארגן מפגש בין שחקני הנבחרות, אלא שאותה פגישה נגמרה בקטטה בין ריימונדו אורסי לליאנדרו אנדרדה. גם השופט הבלגי יאן לאנגנוס לא חש בטוח, והוא חייב את פיפ"א שתערוב לחייו מחשש לפגיעה בו. לאנגנוס אף דרש הסעה ישירה לנמל מיד אחרי המשחק ובליווי בטחוני כדי שיפליג משם לאירופה בהקדם האפשרי. אפילו עוד לפני שריקת הפתיחה מצאו הנבחרות נושא לעימות - כדור המשחק. כל נבחרת רצתה לשחק בכדור שהיא הביאה מהבית, ללאנגנוס היה רעיון יצירתי - כל מחצית תשוחק בכדור אחר.

חלוצה הנהדר של ארגנטינה, פרנסיסקו וראז'ו, חויב לשחק על ידי קברניטי ההתאחדות למרות שהיה פצוע, וכבר אחרי 10 דקות לא עמד בכאבי ברכיו. מכיוון שבאותה עת לא היו מותרים חילופים נאלצה ארגנטינה להתמודד 80 דקות ב-10 שחקנים. המשחק, שהיה אלים מאוד, בעיקר מצידם של המקומיים, נגמר כידוע בניצחון שלהם. האכזבה הרבה בארגנטינה בעקבות ההפסד הביאה את אזרחי המדינה לנסות ולתקוף את הנציגויות האורוגוואיות בארצם. התקרית כמעט עלתה בניתוק היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות.

שחקני נבחרת ארגנטינה לפני גמר מונדיאל 1930. AP
חשו מאוימים באורוגוואי. שחקני נבחרת ארגנטינה בגמר 1930/AP

בשם העבר

תהילת העבר של אורוגוואי רודפת אותה בהווה כאשר אוהדי הנבחרת משווים את הישגיה כיום לאלו של פעם. "האוהד הממוצע באורוגוואי שואף רק לניצחון וכשהוא מגיע למשחקי הנבחרת הוא בדרך כלל חושב על הזכיות שלנו במונדיאלים ובמשחקים האולימפיים מהעבר", מסביר מאמן הנבחרת הנוכחי אוסקר וושינגטון טבארז, שסובל גם הוא מהציפיות הגבוהות שרובצות תמיד על כתפי הנבחרת, למרות שזכיותיה היו כבר למעלה מיובל שנים. "לעתים קשה להסביר לאוהדים איך פועלים הדברים כיום. הבעיה שלנו היא שאנחנו מדינה קטנה. אנשים שוכחים זאת כשאנחנו משחקים נגד ברזיל וארגנטינה. אף על פי כן, אני סבור שאנחנו יכולים לתת להן פייט טוב".

לאורוגוואים נוצר ברבות השנים דימוי של כאסחיסטים. זה החל כבר אז, בגמר גביע העולם נגד ארגנטינה, ונמשך עד עצם היום הזה. במשחק הראשון בין שתי הנבחרות במוקדמות הטורניר הנוכחי, נשמעה ביקורת חריפה מצד האלביסלסטה על המשחק הברוטאלי של האורוגוואים. טבארז לא אהב את ההאשמות. "זה היה משחק קשוח", אמר, "אבל דברים כאלה הם חלק מהמשחק. נוצר לנו בעולם דימוי שאני לא אוהב והוא גם לא נכון. שינינו את דרך המשחק שלנו ואנחנו משחקים כדורגל נקי. זה מציק וכואב לנו שכל עבירה קטנה של שחקן אורוגוואי נתפסת כרצון להיות אלים, וכשאומרים עלינו שאנחנו פראיים".

כאמור, 108 שנים מפרידים בין המפגש הראשון הרשמי בין שתי הנבחרות והמשחק הקרוב ביניהם. 108 שנים של יריבות, משקעים ו-ויכוחים. אז אולי אין ספק מי המצליחה יותר בעשורים האחרונים, אבל מי יזכור את זה כששתי הנבחרות יעלו למשחק הסופר גורלי שלהן במגרש הסופר ביתי וסופר טעון במונטבידאו. מי שראה את המשחק העלוב של ארגנטינה מול פרו (1:2) ודאי מבין שההיסטוריה לא תעמוד הפעם לעזרתו של מראדונה. היא רק תקשה עליו יותר.

דייגו מראדונה, מאמן נבחרת ארגנטינה. רויטרס
האורוגוואים אוהבים לגרום ליריבם לבכות, ראה הוזהרת. מראדונה/רויטרס

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully