וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

חבר בחברת עצמי

29.6.2009 / 8:05

העונה מתישה, הטיסות אינסופיות, הבדידות, השעמום והציפיות הגבוהות. כספי, סקרמנטו תכלא אותך בכלוב זהב מנטלי, תתחיל להתרגל לחיים החדשים

בערך אחת לשנה, הקבוצה שתסיים במקום השני, שלישי או רביעי בליגת העל עם הכדור הקופץ ההוא, תישאל האם ברצונה לשחק במפעל אירופאי שמתחיל במילה משתנה, ונגמר ב-'קאפ', או 'ליג'. היא תחשוב על זה כמה ימים, ולרוב תוותר. הסיבות יהיו לגיטימיות: האולם, הם יגידו, לא בנוי לארח קבוצות אירופאיות. זו התאבדות כלכלית. אך אולי יותר מכל, השחקנים בישראל פשוט לא מסוגלים לשחק שני משחקים בשבוע – לפחות זה מה שאומר המיתוס, והרי לא חסרות דוגמאות לקבוצות שהחליטו כן ללכת לאירופה, והתרסקו בזירה המקומית.

במידה מסוימת, הכדורסל הישראלי קצת מביא את זה על עצמו – הבריחה מאירופה רק גורמת לקבוצות להתבסס ולהתבוסס יותר בליגה, ולטווח הארוך קשה להגיד האם מדובר בדבר טוב או רע. לעמרי כספי, לעומת זאת, היה את הלוקסוס לשחק שני משחקים באירופה – עוד כאשר היה בגליל, ולאחר מכן במכבי תל אביב. אלא שאם בזמנו נתן פיני גרשון מנוחה לכוכבים שלו בליגה כדי שיהיו כשירים וטריים לאירופה, הרי שכעת, כשכספי בליגת הכדורסל הטובה בעולם, ועתיד לשחק שניים, שלושה ולעתים גם ארבעה משחקים בשבוע, לא מדובר פה בעייפות גרידא. כספי לא ישחק מספיק כדי להיות עייף, או להיפצע מהאינטנסיביות המוגברת והמתמשכת. לא.

להוציא את ההיבט הגופני, והקושי שבלשחק פעמיים תוך 40 שעות, קיים גם המכשול המנטלי. מעבר לתכשיטים שעל צוואריהם, לבתי המלון המפוארים, הכסף הגדול והנשים הקטנות, חייו של שחקן NBA עשויים להיות לא פשוטים כלל. בטח כשהוא חדש בליגה הזאת, ליגה שלעתים אוכלת את יושביה – ואף אכלה שחקנים מוכחים ומוכשרים יותר מכספי, שאולי היו סבירים על הפרקט, אבל פשוט לא הצליחו לעמוד בכל המסביב. ואם להוסיף עוד קיסם קטן למדורה, אז חשוב לזכור שעמרי כספי הגיע לסקרמנטו, עיר שאדם מסוים פעם התכוון לתאר אותה כמשעממת, אך נרדם במהלך המשפט. אז מר כספי הצעיר, הוצא נא דף ועט. אלה הם חייך בעונה הקרובה.

לך תחייה אצל האחות המכוערת של לוס אנג'לס

עונת ה-NBA מורכבת מ-82 משחקי עונה רגילה. שחקנים שזוכים להיות חלק מקבוצת פלייאוף מצליחה מסיימים לעתים עונות עם 100 משחקים מתחת לחגורה, וכל זה בהנחה שהם לא שיחקו בקיץ באיזו אליפות עולם, אולימפיאדה, או משחקי המכביה. העומס הוא היסטרי, ומעט חסר פרופורציות. בשנים האחרונות נשמעו לא מעט קולות שקראו לדייויד סטרן לצמצם את כמות המשחקים, שכן חלק גדול מהם גם ככה לא ממש קובע כלום. אבל עד שסטרן יתעשת וימצא דרך להדק את הליגה ולהפוך אותה למעניינת לכל אורכה – ולא רק בתחילתה, במהלך פגרת האולסטאר ובפלייאוף – לא נותר לנו אלא להתייחס למצב הקיים.

יום נורמלי יתחיל בסביבות שבע וחצי בבוקר. שעון מעורר יעיר את כספי, וציפורים שנדדו לעיר שמחה יותר ועם פחות זיהום אוויר יצייצו, אך לא בבירתה של מדינת קליפורניה – קבלו את סקרמנטו, האחות המכוערת של לוס אנג'לס (6 שעות נסיעה) וסן פרנסיסקו (שעה וחצי נסיעה). כספי יכבה את השעון המעורר, ואחרי ארוחת בוקר דשנה ייכנס לאוטו ויגיע לאולם של קבוצתו החדשה, ה'ארקו ארינה' המפורסם. המאבטח בכניסה יחייך אליו, ובפנים ימהר כספי לקחת כדור ולהתחיל באימון קליעות אישי, עד ששאר החברים לקבוצה יגיעו. כשזה יקרה, יתחיל האימון הקליעות הקבוצתי, שבדרך כלל נמשך שעה, ולאחר מכן יתכנסו השחקנים לצפות בקלטת וידאו של היריבה שלהם מהלילה הקודם, או יעלו לחדר הכושר.

אימון הבוקר יסתיים. כספי ייצא מחדר ההלבשה, ובדרך חזרה למכוניתו, תוך שהוא נהנה ממזג האוויר המשונה שמפרסם את קליפורניה, הוא ידליק את מכשירו הסלולרי. "אחי, יש מצב אתה מסדר לי כמה כרטיסים לערב"? ישאל עיתונאי מארץ הקודש את ששאלו עשרה אנשים לפניו. כספי יחייך, ויחפש מקום לאכול ארוחת צהריים. הפרברים של העיר מעייפים ושקטים, והוא יתבלבל בדרך ויחלוף על פני שטחים חקלאיים רבים עד אשר יגיע אל איזור הדאון-טאון, שמלא בבתי קפה, מסעדות, ובאופן כללי אנשים שראו את גיל ארבעים עובר אותם בסיבוב. כספי יאכל הרבה פחמימות, וייצא לסיבוב בעיר. הוא יחלוף על פני מוזיאון הרכבות של קליפורניה (מוזיאון שלם! לרכבות!), יציץ בעיר הישנה, בגשר טאוור ברידג' המפורסם, בבניין העיירה המוקף ירוק, במרכז לאמנויות. מסביבו יהיו אנשים מכל הגזעים והצבעים, זכר לגיוון הגזעי שמאפיין את העיר. כספי יעצור לפיקניק קצר ליד נהר סקרמנטו. הוא יניח את ראשו על הדשא ויתפוס תנומה קלה. השעה תהיה 17:00, והוא יהיה חייב לשוב למתחם האימונים.

השגרה כמכבש

בחזרה באולם, פול ווסטפאל, מאמן הקבוצה, יעביר לשחקניו תדרוך איך, לעזאזל, עוצרים הלילה את וושינגטון. כלומר, את ממפיס. לא, רגע. הוא יבדוק. הוא ישאל עוזרי מאמנים. אחד מהם ייכנס לגוגל, יתלונן שאתר NBA.COM נהיה נורא מסובך, ואז יגיד שכן, משחקים נגד הקליפרס. אין הרבה איך להתכונן נקודתית למשחק עונה רגילה בודד בליגה הזו, אז ווסטפאל ידגיש בפני השחקנים את הצורה בה עליהם לשחק – היריבה פחות רלוונטית.

המשחק יתחיל. המשחק יהיה בעיצומו. המשחק יסתיים. המשחק פחות ישנה. האוטובוס ממתין ביציאה מהאולם, והוא יקח את השחקנים לשדה התעופה, שם יעלו על טיסת צ'ארטר לחוף המזרחי של ארה"ב, ולמשחק בלילה הבא נגד דטרויט. אין זמן לחגוג את הניצחון באחד מהמועדונים במרכז העיר, שנחשבים גם הם למשעממים וחסרי ייחוד. המטוס יעלה לאוויר, והשחקנים ינצלו את ההמראה, הנחיתה ואת כל מה שבאמצע כדי לאגור כמה שעות שינה יקרות מפז.

בבוקר שלמחרת, בבית מלון שהוא הכל מלבד בית, כספי וחבריו יעברו תדרוך לקראת המשחק של הלילה, מול הפיסטונס. הם יגיעו לפאלאס של דטרויט כמה שעות לפני, וחלק מהשחקנים ימשיכו לחדר הכושר, לאימון משקולות קצר. ושוב, המשחק יעבור. קבוצה כלשהי תנצח, אחרת תפסיד. שרירים של שחקנים אחדים יתפסו, של אחרים בדיוק ישתחררו. הקבוצה תטוס חזרה לסקרמנטו.

בכוח לשלם יותר?

עוברים עכשיו לוואלה מובייל ונהנים מ-4 מנויים ב100 שקלים

לכתבה המלאה

לא כיף בשגרירות

לא קל להיות זר במדינה שהיא לא שלך. על אחת כמה וכמה אם המדינה ממנה באת רואה בך סוג של שגריר, של מושיע, והופכת את הציפיות ממך למוגזמות, לבלתי אפשריות. אבל מעבר לשאלה המקצועית – עליה נקבל תשובות רק במרוצת החודשים, אולי השנתיים הקרובות – יש את השאלה הנפשית, המנטלית. קשה להפוך מדינה זרה לבית שלך בכל מצב נורמלי.

אבל כשחלק גדול מהשנה אתה מבלה בבתי מלון (גם אם חלקם יוקרתיים), מטוסים (גם אם חלקם פרטיים) וחדרי כושר (גם אם חלקם חדשניים), הבית הופך למושג אבסולוטי הרבה פחות, והשגרה לסוג של אשליה. מצד שני, כשהבית המדובר היה יכול להיות נמצא בסקרמנטו, אולי לא מדובר בדבר רע במיוחד.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully