מחושך לאור

עד לפני כמה ימים הקבוצה עם המאזן הטוב ב-NBA בשנת 2009 הייתה מינסוטה. טימברוולבס. שני הפסדים ביתיים לדטרויט וללייקרס הפכו את המצב למעט הגיוני יותר, עכשיו סן אנטוניו ואורלנדו מובילות בשנה החדשה, אך עדיין ניתן להתייחס לוולבס כאחת הקבוצות הטובות בליגה בחודש האחרון. ומי שזקוק לסימני קריאה כדי להבין את גודל המאורע יקבל אותם במרוכז - !!!!

הזינוק ביכולת של הזאבים הוא תוצאה ישירה של חילופי המאמנים לפני חודש וחצי. קווין מקהייל החליף את רנדי וויטמן בתפקיד המאמן ו-ויתר תוך על הדרך על תפקידו כנשיא המועדון, תפקיד בו החזיק שנים ארוכות, לדעת הרוב ארוכות מדי. לקח למקהייל חודש, אבל לאחרונה המועדון שנראה בדרך הבטוחה לשנים בתפקיד נמושת הליגה מתחיל להראות סימנים של תקווה ושל עתיד מבטיח.

מפתה לחשוב שהשינוי בא כתוצאה משיפור משמעותי ביכולת של כוכב הקבוצה, הסנטר אל ג'פרסון. אבל זה לא נכון, ג'פרסון לא מספק בינואר יותר או פחות ממה שסיפק בחודשים שלפני כן, תפוקה של כ-23 נקודות ו-11 ריבאונדים שהופכת אותו למועמד לגיטימי לאולסטאר (אליו הוא לא נבחר). הוא היה ונותר שחקן אגרסיבי מאוד סביב הטבעת, עם טאץ' נהדר ומובים מפתיעים וחמקניים. אבל זה לא מה שעשה את ההבדל.

ההבדל אם כן הוא בצוות המסייע. בעיקר אחד, רנדי פוי. שחקן השנה השלישית נחשב עד כה בעיקר לפחות טוב מבין שלושת השמות הקצרים שנבחרו בצמוד (גיי, רוי ופוי), רק שלאחרונה הוא מצמצם פערים באופן משמעותי. מקהייל הזיז את הקומבו גארד מהפוינט לעמדת הקלע, בניגוד לקבעון האמריקאי להעמיד גארדים נמוכים כרכזים לא משנה מהם היכולות שלהם, והנה אנחנו מקבלים ממנו בינואר 18.8 נקודות, 2.5 שלשות, 4.7 אסיסטים ו-1.4 חטיפות, שהכל מתובל בבטחון חסר תקדים, בחדירות נחושות לטבעת ובהעמדת נקודות בצורה אגרסיבית.

הצלע השלישית עולה מהספסל עם הנתון המבטיח - פאוור פורוורד בשם קווין. בדומה למאמן שלו ולשחקן הטוב בתולדות הפרנצ'ייז (קווין גארנט, למקרה שמישהו חשב שהכוונה היתה לסטפון מרבורי), קווין לאב מביא איתו כמויות מסחריות של הבנת משחק ויעילות. הוא מכונת ריבאונד, יודע לקלוע מבחוץ ורק מתחיל להראות ניצוצות מיכולת המסירה שלו. קשה להאמין שהוא יתעלה לגבהים של מקהייל וגארנט (למרות שמאוד מוקדם לקבוע), אבל כבר עכשיו הוא מראה מה שגרם למקהייל להתאהב בו (באנגלית היה יוצא כאן משחק מילים משעשע) ולהביא אותו בטרייד יחד עם מייק מילר תמורת או ג'יי מאיו בערב הדראפט. בינואר המספרים שלו הם 12.5 נקודות ו-10.1 ריבאונדים, עם 54 אחוזים מהשדה. והחלק המדהים הוא שזה לא הספיק לו כדי להיכנס לנבחרת הרוקיס באולסטאר.

מה עוד? לא יותר מדי. סבסטיאן טלפייר, הוא ולא אחר, ריאן גומז וקרייג סמית נמצאים בשליש התחתון של שחקני החמישייה בליגה, אבל מצליחים איכשהו לתרום לסירוגין, בזמן שמייק מילר לא רלוונטי ומועמד בולט לתואר אכזבת העונה בכל הליגה. רשאד מקנטס חלש מאוד, קורי ברואר פצוע ורודני קרני נותן אנרגיות חיוביות מהספסל, אבל לא הרבה מעבר. זאת , אולי, הסיבה הגדולה ביותר לאופטימיות במינסוטה. אם ג'פרסון, פוי ולאב מובילים את הקבוצה לחודש של 10 נצחונות ו-4 הפסדים כשזה הצוות המסייע שלהם - מה יקרה כשיהיו סביבם שחקנים ראויים?

בעצם, מקהייל מוציא מים מהסלע עם הסגל הזה. הוא משתמש בהרכבים נמוכים וגבוהים ויוצר מיס מאצ'ים, נותן לקבוצה לרוץ ומקבל התקפה יעילה מאוד למרות שיש לו מעט מאוד שחקני התקפה יעילים באמת. כל יום שחקן או שניים דואגים להופיע לצד שלושת הילדים ומבטיחים בכך שיהיו לו מספיק כלים התקפיים כמעט בכל יום נתון.

הצורך להחמיא למקהייל יוצר בעייה לרוב הכתבים, המטקבקים ויושבי הפורומים. כבר שנים ארוכות שמקהייל נחשב לדוגמא מצוינת למנהל חסר יכולת ולהוכחה לעליבותם של מקבלי ההחלטות ברוב הקבוצות בליגה. הוא הרוויח את התדמית ביושר, כאשר לא השכיל לבנות סביב גארנט קבוצה מנצחת פרט לעונה אחת, (את מה שגארנט מסוגל לעשות עם קבוצה ראויה אנו רואים כעת) ובעקבות אינספור פאשלות בדראפט. שלא לדבר על כך שמקהייל סיבך את מינסוטה בפרשת החוזה הסודי של ג'ו סמית', העמיס עליה חוזים מופרכים וביצע טריידים גרועים בלי סוף.

מאז הפרישה של איזייה תומאס מהניקס הקהל זקוק היה לליצן חצר חדש. מקהייל זכה בתפקיד. מהרגע שהתדמית נוצרה, אין יותר דרך חזרה, היא חזקה יותר מהאדם שהיא אמורה לאפיין ולא נותנת למציאות לשנות אותה. לכן, מכיוון שמקהייל נחקק בתודעה הקולקטיבית כבדיחה, אף אחד לא תהה שמא הקבוצה שהוא בנה טובה יותר מהתוצאות שלה, שהבעיה האמיתית היא המאמן רנדי וויטמן, שקיבל קבוצה במאזן של 50 אחוזים מקודמו דווין קייסי והפיל אותה. וויטמן היה מינוי שנכפה על מקהייל על ידי הבעלים האקסצנטרי גלן טיילור,, כך שהוא מהאחרונים שניתן להאשים בקיומו ובהישרדותו הארוכה יחסית של המאמן החלש הזה.

בתור היורש של איזייה, אף אחד גם לא שם לב לניקוי האורוות המוצלח שמקהייל דאג לבצע בשנתיים האחרונות. הוא נפטר מכל החוזים המופרכים שלו והביא את הקבוצה למצב שהשחקן היחיד שחתום בה לאחרי קיץ 2010 הוא ג'פרסון. בהנחה שגם פוי יקבל חוזה חדש ולא יותר מעוד שחקן-שניים, הוולבס יגיעו לקיץ העמוס בעוד שנה וחצי במצב מעולה. אם הם ישכילו להמשיך את המומנטום החיובי הם יכולה להיות אחת הקבוצות הכי מבוקשות בליגה. אם אפשר היה לדאוג שהעיר מיניאפוליס לא תהיה כל כך קרה ולא אטרקטיבית זה היה עוזר, אך זו בקשה שרק אלוהים יכול לבצע והוא מועסק כרגע על ידי שארלוט.

אך לא צריך להגזים במסקנות מינואר הגדול של הזאבים. פרט לנצחון חוץ ענק בפיניקס, הנצחונות של מיני היו על קבוצות בינוניות ו/או פצועות מאוד, הלו"ז היה קל במיוחד. זה לא עניין של מה בכך עבור קבוצה שפתחה את העונה עם 4 נצחונות מ-27 משחקים, אך זה גם לא הופך אותה למועמדת לפלייאוף (במזרח המאזן שלה היה מספיק למקום ה-14).

מה שבטוח הוא שמהחודש הגדול של מינסוטה ניתן לשאוב אופטימיות לעתיד, מכיוון ששלושה ילדים מובילים אותה בלי צוות מסייע מוצלח מדי. ובעיקר, זהו שיקום תדמיתו של קווין מקהייל. מסתבר שלא כל מה שעשה היה נורא כל כך ומסתבר שמנהל גרוע יכול להתברר כמאמן מוצלח, אפילו אם איזייה לא היה כזה.