את היריבות המפורסמת והמפותלת בין ברזיל לארגנטינה ניתן לחוש דרך אינספור דרכים, גם באמצעות השחקנים שעוברים לשחק במדינה השכנה. בארגנטינה, למעשה, יש שחקן ברזילאי אחד בלבד. ג'דסון ויירה מלאנוס הוא בר המזל. בברזיל, לעומת זאת, השוק מוצף בארגנטינאים, כאשר ניתן לספור תשעה כאלו בליגה הבכירה. רוב השחקנים המיוצאים מארגנטינה לברזיל הם לא כוכבים גדולים, שכן אם היו כאלה סביר להניח שהם היו עוברים היישר לאירופה, אבל זה עדיין מכובד.
כמובן שיש גם יוצאים מן הכלל. בעבר היו אלה קרליטוס טבז וחאבייר מסצ'ראנו שעשו באופן די מפתיע את הדרך מבוקה ג'וניורס (טבז) וריבר פלייט (מסצ'ראנו) לקורינתיאנס, בדרכם לווסטהאם האנגלית, אך גם עכשיו החולצה של טבז בקורינתיאנס היא עדיין אחת הנמכרות. כיום, כוכב גדול המשחק באינטרנאסיונאל הוא אנדראס ד'אלסנדרו, שעשה את הדרך מסן לורנצו. אפשר גם למצוא את דריו קונקה בפלומיננזה. קונקה היה מחליף בריבר פלייט, וכיום הוא הכוכב הגדול של פלו, עד כדי כך שבסקר שנערך בברזיל נבחר קונקה כאיש שצריך להיות מוזמן לנבחרת ארגטינה.
אבל זאת רק דוגמה אחת לגישה השונה בין שתי המדינות. מעבר להצלחה של הארגנטינאיים בברזיל, הרי שהסימפטיה של האוהדים בארץ הסמבה רבה יותר מאשר לשחקן ברזילאי בארגנטינה. אולי זה מלמד שהאוהדים הברזילאיים פחות קנאיים ורכושניים מאשר הארגנטינאים לגבי מוצאם של השחקנים? אולי. בכל מקרה, בארגנטינה יהיה קשה הרבה יותר למצוא ברזילאי, ועוד מצליח. רוסאריו, למשל, ניסתה להביא בעבר את ז'ארדל הברזילאי, אך הוא לא התחבר לקהל ונחל כישלון חרוץ בקבוצה.
אך הסיפור המקסים ביותר בקו התפר בין שתי הענקיות היריבות, הוא זה של חואן פאבלו סורין. אם את מסצ'ראנו בעבר ואת קונקה כיום אוהבים מאוד בקבוצותיהם, הרי שסורין הוא על תקן אליל של ממש בקרוזיירו. המגן השמאלי לשעבר של נבחרת ארגנטינה חזר בתחילת העונה לקדנציה שלישית, לא פחות, בקבוצה הברזילאית (2000-2002, 2004). גם כשלוקחים בחשבון את הירידה במעמדו ויכולתו, לא מדובר במשהו מקרי.
"סורין הוא שלנו"
בחודש יולי השנה ערך עיתון 'בילד' את מצעד 20 הנפילות הכי גדולות בכדורגל הגרמני. "הסיוט של כל מנג'ר", נכתב בעיתון, "שחקן מבטיח וגדול שמגיע לקבוצה והופך כישלון חרוץ", "מגה פלופ", נכתב על סורין, שתפס את המקום הראשון ברשימה. קפטן נבחרת ארגטינה לשעבר עבר אחרי המונדיאל בגרמניה 2006 מוויאריאל להמבורג תמורת סכום של כשלושה מיליון דולר. בעונת 2007/8 הוא שהה 119 דקות בסך הכול על המגרש. לא במשחק עם הארכה, כי אם בכל העונה כולה (!), וזאת עקב פציעה שעבר בברכו. בסיום העונה מיהרה הקבוצה הגרמנית להיפטר ממנו, ומי אם לא קרוזיירו עטה על ה'מציאה'.
את אוהדי קרוזיירו ממש לא עניינה העובדה שסורין פצוע ושהוא כמעט לא שיחק אשתקד. הם רצו אותו עמם, לובש את חולצת המועדון. הקהל ערך הפגנות תמיכה כדי להחזיר את ה'בן האובד' הביתה. הנהלת המועדון התקשתה בהתחלה לקבל את רצונו של הקהל. עם כל הכבוד להערכה והאהבה אליו הרי שגילו, 32, והמוניטין שלו לא נראו להנהלה שווים את ההשקעה בשחקן שיגיע פצוע ושאמור עוד לעבור שיקום ארוך. אבל הקהל לא שכח לסורין את הקדנציות הקודמות. האהבה של האוהדים אליו חוצה גבולות. בשתי הקדנציות שלו במועדון הוא הספיק להתחבב על כולם - הנהלה, מאמנים וקהל. את לב כולם הוא שבה בזכות הנשמה, ההקרבה והמחוייבות הבלתי נגמרת לקבוצה. כמוכר ממחוזותינו, קשה לעיתים לצאת נגד רצון הקהל. ההנהלה החליטה ללכת לבסוף עם האוהדים והחתימה אותו.
גם סורין, מצדו, רצה מאוד לחזור למקום בו הוא כל כך אהוב, עד אשר נאות להסתפק במשכורת צנועה של כ-5,000 דולר בחודש. החוזה שחתם סורין הוא לעונה, כשבסיום השנה יכולים הצדדים להמשיך את ההתקשרות גם לשתי העונות הבאות. "הדבר הכי חשוב לי זה שאחזור למגרשים מה שיותר מהר כדי לעזור לקבוצה", אמר סורין כשחתם על החוזה. "אך כל עוד אהיה פצוע, אתן לקבוצה את התמיכה המלאה מחדר ההלבשה". אלבין דה אוליביירה קוסטה, נשיא קרוזיירו, הבטיח: "ניתן לו את הטיפול הכי טוב שאפשר, במקום בו הוא יוכל להחלים בצורה המהירה ביותר".
קבלת הפנים שחיכתה לסורין בשדה התעופה הייתה חמה ומרשימה, כשאוהדים רבים קיבלו אותו בהתלהבות רבה. הם אף העניקו לו ספר מזכרת עם תמונותיו מהרגעים הגדולים שלו בקבוצה. מעל הכול התנוסס שלט ענק עם הכיתוב: "סורין הוא שלנו", משל היה המגן שבוי מלחמה שחזר אחרי ארבע שנים בגלות.
"סורין מייצג את הרוח של ארגנטינה"
האהבה העזה וחסרת הגבולות לסורין היא בקרוזיירו, אך לא רק שם. אמנם משחקן עם נשמה כה גדולה לא היינו מצפים שיעבור הרבה תחנות בקריירה - סורין שיחק בתשע קבוצות שונות ב-14 שנים וביצע עשרה מעברים - אבל במקומות בהם שיחק היה מקובל, מוערך ונאהב על ידי האוהדים. גם אם לא הצליח לממש את הפוטנציאל בכל קבוצה בה שיחק, הוא היה חביב הקהל. תמיד ראו בו אחד שנותן ומשקיע את כל כולו, שמקריב את גופו ונשמתו. סורין הוא שחקן של מאמן שיקבל ויבצע כל הוראה טקטית במגרש. יחד עם סגנון המשחק הבלתי מתפשר והנחישות הגדולה שלו, לסובבים אותו קשה להישאר אדישים כלפיו ולא להתאהב.
כשמרסלו ביילסה אימן את נבחרת ארגנטינה הוא העניק את סרט הקפטן לרוברטו אז'אלה, כי "אז'אלה", אליבא דביילסה, "מייצג את השחקנים, בעוד סורין מייצג את הרוח של ארגנטינה". אחרי שביילסה התפטר מתפקידו וחוסה פקרמן ירש אותו הוא העביר את הסרט לסורין, הן בגלל התפיסה השונה של פקרמן את ביילסה והן בגלל שסורין נחשב לאיש אמונו של פקרמן. האחרון אימן את סורין במדי הנבחרת הצעירה (עד גיל 20) וגם שם מינה אותו לקפטן, כך שמבחינת השניים זו הייתה סגירת מעגל.
השחקנים הבכירים בנבחרת ידעו שאין שני לסורין מבחינת המחוייבות וההקרבה, אך הם בכל זאת לא אהבו את העובדה שסורין, אולי השחקן הכי פחות יצירתי בסגל המפואר וגם לא הכי ותיק, עונד את הסרט. הם רצו שהוא יחזיר אותו לאז'אלה. המגן גם הואשם בכך שהוא מייעץ לפקרמן לקבוע את הסגל וההרכב, אבל סורין החזק והנחוש שרד את המתקפות.
ב-2005, שלוש שנים לאחר המשבר הכלכלי החמור שפקד את ארגנטינה, נרתם סורין לעשייה למען ילדי האומה. בצוותא עם סול קאסרס, הוא קיבץ 21 סיפורים של יוצרים, אמנים, סופרים ומעצבים מתחומים שונים והוציא ספר: "גרנדס צ'יקוס" - 'ילדים גדולים'. כל ההכנסות מהספר נתרמו לשיקום ובנייה של בתי ספר ובתי חולים לילדים. "הפרויקט הזה עזר לי מאוד לשדרג, ולו במעט, את חייהם של הילדים במדינה", אמר סורין עם צאתו של הספר לאור. "כולנו יודעים ומכירים את המשמעות של קבלת חינוך ושירותים רפואיים. אני מקווה שהילדים האלו לא יהיו תלויים רק בהכנסותיו של הספר בלבד".
"סורין - דבר שחסר היום בכדורגל"
אולי את מעמד האליל קנה לו סורין בקרב אוהדי קרוזיירו כי שמו ורוחו מתקשרים להצלחת הקבוצה. סורין, ששיחק 120 משחקים במדי הקבוצה וכבש 18 שערים, זכה עימה בגביע ברזיל ב-2000 ובגביע מקומי נוסף (גביע סול-מינאס) ב-2001. העונה, אפילו עוד לפני שדרך על המגרש, קרוזיירו נמצאת חזק במירוץ לאליפות. כשנותרו ארבעה מחזורים לסיום היא מדורגת במקום השלישי, מרחק ארבע נקודות מהראשונה. אולי האיש עם השיער הארוך והרוח הלוחמנית יהיה הקמע שיביא להם את האליפות אחרי חמש שנים.
"בסורין זורמת רוח המועדון, הרצון העז לנצח - דבר שחסר היום בכדורגל", אמר עליו בנדטו גאסמונדו, אחד מראשי חוג האוהדים של הקבוצה. "הוא לא סתם הפך לאליל במועדון. האהדה של האוהדים כלפיו רבה כי הוא לוחם ומקצוען. לא רק עבור אוהדי קרוזיירו, אלא עבור כל ברזילאי באשר הוא". אוונדרו אוליביירה, מנהל האתר הרשמי של הקבוצה, הוסיף : "זה אדם אחר, שחקן אחר. יש לו רוח אחרת. מעבר ליכולות הטכניות שלו, יש לו את הרוח של איש קרוזיירו".
אגב, בכל פעם שסורין היה אמור לחזור לשחק נערכו לו חגיגות וטקסים. הנה, עוד רגע האליל עולה על המגרש, אך משחק החזרה שלו נדחה פעם אחר פעם. ייתכן בכלל שסורין לא ישחק עד סוף העונה, אבל אולי כך בעצם, אם קרוזיירו תזכה באליפות, הוא ייתפס עוד יותר גדול?