סנטה קולומה נגד יובנס

קראנו להם דייגים, נגרים, צבעים, מורים, נמושות, חובבנים, פקידי מכס ואינספור כינויי גנאי. לעיתים, מצאנו את עצמנו עם המכנסיים למטה, אבל זה תמיד היה מוזר לפגוש אותן. אם יש משהו שהכדורגל הישראלי עדיין מתברך בו, הוא מפגש עם יריבות מצחיקות בסיבובים הראשונים של גביע אופ"א. השמות מסובכים, השחקנים אלמונים, המגרשים הזויים – בקיצור, כל מה שהגדולות של אירופה מרגישות כשהן פוגשות קבוצה ישראלית, אנחנו מרגישים כאשר אחת האירופיות שלנו נוסעת לשחק בסיבוב הראשון של גביע אופ"א.

רגע לפני עוד ערב בלתי נשכח של כדורגל, אפשר לדרג את 10 הקבוצות הגרועות והעלובות ביותר שהגיעו לישראל למשחק רשמי. הרשימה שלפניכם עברה סינון מדוקדק. סליחתנו נשלחת לקבוצות אלמותיות כמו: האקה ופינפה הלסינקי הפיניות, סטרומגודסט מנורבגיה, ס.ק טירנה ופרטיזני טירנה האלבניות, אררט ירבאן, פ.צ בננטס ו-ויט ג'ורג'יה מגרוזיה ובלשינה הבלארוסית. אתן פשוט טובות מדי.

עונת 2005/6. הרבה קבוצות ממקדוניה עברו בישראל במשך השנים, אבל בשקימי קומאנובו היא ללא ספק הפאתטית מכולן. במקדוניה כנראה לא שמעו על משפחת לוזון. אחרת, קשה להסביר את הגיחוך והזלזול של מחזיקת הגביע המקדוני ביריבה האלמונית מישראל. מאמן בשקימי, גיחך למראה גיא לוזון הצעיר, וקרא לו "ילד" במסיבת העיתונאים. נשיא המועדון הצהיר שקבוצתו "הרבה יותר טובה", ובמועדון אפילו לא טרחו לבקש קלטת של מכבי פתח תקוה או לבוא לעקוב.

הלוזונים שמרו על פאסון, הצהירו שהם באים להוציא תיקו, וגמרו את הסיפור עם 0:5 במשחק הראשון. גם במשחק השני, שהיה לפרוטוקול, בשקימי הושפלה וחזרה עם שישייה, שנכנסה להיסטוריה – התוצאה הכי גבוהה של קבוצה ישראלית באירופה. מאז במקדוניה לא מזלזלים יותר בישראל, בטח לא במשפחת לוזון.

עונת 2003/4. כשג'ון טושאק, מנג'ר נבחרת ווילס, הולך לראות כדורגל בשבת, הוא אפילו לא שוקל לשים פעמיו למגרש של קוומברן טאון. גם לא בצחוק. הליגה במדינה של ראיין גיגס ואיאן ראש רלוונטית בערך כמו אליפות בית ספר. כשהנציגה הבכירה, קרדיף, משחקת באנגליה, הקבוצות מווילס מסתפקות בלהיות בשר התותחים של הסיבוב הראשון. שחקני מכבי חיפה זכו לטיול נחמד של שלהי חודש אוגוסט שנגמר עם 0:3 קליל. הגומלין, שנערך בטורקיה בשל המצב הביטחוני במדינה, הסתיים באותה תוצאה. מאז קוומברן טאון הסתבכה בבעיות כלכליות וירדה לליגה השניה בווילס. וגם זו סיבה מספיק טובה להיכנס לרשימת העלובות.

עונת 1994/95. קפלאוויק היא עיירה קטנה באיסלנד, סמוך לשדה התעופה הלאומי, שבמקורה הייתה כפר דייגים, וגרים בה 10,000 תושבים. בקיץ 1994, הגיעו הדייגים לחזות מקרוב בפלא, מחזיקת הגביע מישראל. לא ברור האם הכינויים המלגלגים על עיסוקם של תושבי איסלנד הכפריים הגיעו לאוזני אנשי העיירה, או לחלופין לא ברור מה הם חושבים על עיסוקם של תושבי תל אביב רבתי. כך או כך, מכבי של אברהם גרנט נהנתה מטיול קליל בעיירה המושלגת, משמש חצות וניצחה 2:6 בסיכום שני המשחקים, לפני שהודחה על ידי ורדר ברמן. אגב, האגדה מספרת שכבר אז, לפני 14 שנה, התלחששו ביניהם אוהדי קפלאביק תוך שהם מצביעים על האיש על הקווים ואומרים אחד לשני באיסלנדית: "אתם רואים אותו? זה יגיע רחוק".

עונת 1992/3. מקומה של פ.צ ואלטה בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי מובטח. היא הייתה הקבוצה הראשונה שפגשה יריבה ישראלית (יחד עם סטרומגודסט הנורבגית, ששיחקה עם הפועל פתח תקוה במחזיקות באותה עונה). זו הייתה הופעת הבכורה של הקבוצות הישראליות במפעלים האירופאיים, וגם העונה הראשונה של ליגת האלופות האירופית. ההגרלה שלחה את האלופה הישראלית למפגש מול אלופת מלטה. הצעד הראשון בהפיכת הכדורגל שלנו למעצמה של ממש היישר מהמזרח התיכון, היה בואלטה. אריק שריקי אמר שהמקום מזכיר לו "נסיעה בשטחים", מכבי חזרה מהמפגש עם ניצחון כפול: 1:2 ו-0:1, והמשיכה להתפרקות מול פ.צ ברוז'. את ואלטה, קבוצה שההישג הגדול שלה באירופה הוא הפסד 1:0 לאינטר והדחת בארי טאון מווילס, נצטרך להזמין לחגיגות ה-100 לקבלתנו לאופ"א. אם כמובן נהיה שם עד אז.

עונת 1996/7. כשנזכרים בקריירה האירופית של בית"ר ירושלים, עולה לראש שם אחד, בודו גלימט. קבוצת הדייגים האולטימטיבית, שהתקשורת שפכה עליה טונות של זלזול עוד לפני שעלתה על המטוס באוסלו, עדיין מופיעה בסיוטים של אלי כהן, שספג מהנורבגים 5:1 בטדי. אבל לא הרבה זוכרים שעוד לפני ההשפלה הזו, הגיעה לטדי פלוריאנה המלטזית. אלי אוחנה, רונן חרזי, איציק זוהר וחבריהם, שהיו בסך הכל בתחילתה של עונה פנטסטית שנגמרה באליפות, ריסקו את פלוריאנה 2:8 בסיכום שני המשחקים. אולי הייתה זו הקבוצה הקטנה ממלטה, שגרמה לבית"רים לזלזל, ולחטוף את המכה הכואבת שבאה אחר כך מבודו גלימט. המלטזים השיגו את הנקמה שלהם בישראל, עם 2:2 סנסציוני במוקדמות יורו 2004.

עונת 1993/4. הסיבוב בין נמושות היבשת מגיע ללוקסמבורג, שם פגשה מכבי חיפה את דודלאנז'. המשחק הזה היה הראשון במסע של הירוקים, שנגמר בעלייה לשמינית גמר גביע המחזיקות והפסד בפנדלים לפארמה האיטלקית. האמת, שהמסע של חיפה כלל רק את דודלאנז' וטורפדו מוסקבה, אבל ההרגשה היא שההישג הזה שם את היסודות ליהירות הישראלית באירופה. דודלאנז' הייתה באמת יריבה חלשה, ובהחלט אחת הקבוצות העלובות שנחתו פה. חיפה, בדרך לעונה ללא הפסד בליגה, ניצחה 1:7 בסיכום שני המשחקים. אגב, מאז דודלאנז' היא אימפריה מקומית עם שש אליפויות בשנות ה-2000, והיא גם הקבוצה היחידה בלוקסמבורג שעברה שלב באירופה. לתשומת ליבך, דרור קשטן, לקראת הקמפיין הבא.

עונת 1995/6. כמה חבל שבאופ"א שינו את השיטה, וחילקו את הסיבובים המוקדמים לפי אזורים. עכשיו, הקבוצות הישראליות המתחרות בסיבוב הראשון כבר לא יכולות לנסוע למקומות שכוחי אל כמו קלאקסוויק, איי פארו. בקלאקסוויק יש בערך 5,000 תושבים, וזו העיירה השניה בגודלה במדינה. בקלאקסוויק, הרבה לפני סנטה קולומה, קצת לפני רודה, התרחש אחד הביזיונות הגדולים של הכדורגל הישראלי. מזל שאף אחד לא היה שם כדי לספר על זה. האסקימוסים מפארו השיגו את אחד הניצחונות הגדולים בהיסטוריה שלהם, 2:3 על מכבי חיפה. חייבים להודות, הירוקים ניצחו 0:4 את המשחק הראשון. גם היה מזג אוויר מקפיא, שהכדורגלן הישראלי לא רגיל אליו. אבל כל התירוצים המוכרים לא יעזרו למחוק את הביזיון. העובדה שלא היה שידור ישיר, עזרה קצת למחוק את זה מהתודעה הציבורית.

עונת 1998/9. לא רק מכבי חיפה נסעה לאיי פארו. גם בית"ר ירושלים, והיא פגשה את האלופה, טורשבאן. בבירה כנראה הפנימו את ביזיון קלאקסוויק ולקחו את היריבה ברצינות. עד כמה שאפשר כמובן. דרור קשטן, מאמן בית"ר ירושלים דאז, באמת התאמץ לראות את המשחק בעד הערפל הכבד שרר על המגרש בטורשבאן, שירד על הדשא, והשרה על המשחק אווירה קסומה ופסטורלית, ששמורה רק למקומות כמו איי פארו. את השלווה הפר יוסי אבוקסיס, שהגיח מתוך הענן, וקפץ על מאמנו בצעקות שמחה. "הבקענו שער", צהל אבוקסיס. קשטן ההמום, שממש לא היה לו מושג, עוד שאל בתמימות: "מי הבקיע?". זה היה הסיפור של מסע הבית"רים לאיי פארו, שניצחו בסיכום שני המשחקים 1:5, לפני שהתפרקו מול בנפיקה.

עונת 2007/8. ג'ולי פרננדז אולי לא יודע את זה, אבל הוא חתום על הרגע הכי מבזה ומשפיל של הכדורגל הישראלי. סנטה קולומה היא בדיוק הקבוצה שמצדיקה את כל מה שתגידו עליה: קראו להם נגרים, צבעים, אמרו שהם לא מתאמנים באופן סדיר, שהם באים לאימון אחרי יום עבודה, שהם בערך ברמה של החבר'ה בשכונה שנפגשים כל יום שישי במגרש הקטרגל של בית הספר. אבל הם ניצחו. ירקו בפרצופה של היהירות. זה היה היום השחור ביותר בכדורגל הישראלי, וגם הניצחון 0:4 בגומלין בבלומפילד לא יכול למחוק את החרפה. סנטה קולומה הפכה לאות קין של הכדורגל הישראלי. למיתוס שיעבור מאב לבן. סיוט ובושה לכל אוהד מכבי באשר הוא. עד הביזיון הבא.

ההתלבטות הייתה קשה, אבל בסופו של דבר הוחלט לקחת את ההימור ולקבוע שיובנס מסן מרינו, היא הקבוצה הגרועה ביותר שנחתה בישראל, אפילו יותר גרועה מסנטה קולומה, וזה עוד לפני שבכלל ראינו אותם משחקים. הנתונים אומרים הכל. בסן מרינו יש 30,000 תושבים ובליגה משחקות, תאמינו או לא, 15 קבוצות. זה אומר שבערך כל אדם עשירי במדינה הוא כדורגלן. הקבוצות מהליגה הקיקיונית, אגב, נכנסו למעגל המשחקים של אופ"א רק בעונה שעברה, מה שיעיד על הרמה שלהן. יובנס שיחקה עד לפני שנה במקביל גם בליגת החובבים באיטליה, הליגה השישית. בסגל שלה משחקים רק שחקנים מקומיים, ושוער אחד איטלקי. כל אלה מביאים אותך למסקנה שמדובר בקבוצה ברמה של תחתית ליגה א' במקרה הטוב, וזה עם הרבה רצון טוב לא להיות יהירים. אם הפועל תל אביב לא תנצח את שני המשחקים בצורה נחרצת, במכבי יוכלו לנשום לרווחה. ביזיון סנטה קולומה יישכח.