דארן וולס הגיע בפעם הראשונה לסטמפורד ברידג' כשהיה נער צעיר, לאחר שדודו שהיה אמור לעשות לו בייביסיטר בבית, העדיף לקחת אותו למגרש. וולס הפך לאוהד צ'לסי, ביקר במשחקיה וכשהגיע לגיל 17 החל להשתתף בקרבות הרחוב הראשונים שלו. בתוך כמה שנים הפך לאחד מהאוהדים המוכרים ביותר בפירמת החוליגנים של צ'לסי, 'צ'לסי הד האנטרס' (Chelsea headhunters).
בשנות ה-80 נלחם באוהדים של מנצ'סטר יונייטד, מילוול, ווסטהאם ואחרות, היכה, הוכה וראה אנשים נדקרים ומשמשים ככלים לניפוץ בקבוקים. אבל וולס לא הסתפק בהמתנה מורטת עצבים עד למשחק הכדורגל הבא והצטרף לקומבאט 18, קבוצה שאז ראתה בעצמה את הזרוע הצבאית של התנועה הנאו נאצית האזרחית, בלאד אנד הונור (Blood & Honour). המספר 18 נבחר בקלות. האות הראשונה באלף-בית הלועזי היא A, האות השמינית היא H, ביחד נוצרים ראשי התיבות AH, או בעברית פשוטה, אדולף היטלר.
"היו להם מטרות ופעילויות דומות לשלנו", הסביר וולס לפני כמה שנים, אחרי שחצה את הכביש והפך למודיע של המשטרה. "כשהייתי ב-C18 ניסינו לקדם אג'נדה פוליטית ובו באותו זמן ליהנות מהאלימות בכדורגל". וולס לא היה אוהד צ'לסי היחיד ב-C18, רחוק מכך. בשנים בהן החוליגניזם חגג באנגליה, אוהדי הקבוצה ממערב לונדון בנו לעצמם מוניטין של גזענים גדולים.
למוניטין הזה יש עדיין מעט שורשים בקרב אוהדי צ'לסי היום. ימים ספורים אחרי גמר גביע הליגה דיווחו כמה מעיתוני אנגליה על קריאות אנטישמיות של אוהדי צ'לסי כלפי מאמן הקבוצה, אברהם גרנט. כלי התקשורת בישראל מיהרו לדווח על הסיפור בזעזוע עמוק והטוקבקיסטים שוב הציפו את הרשת בתגובות אודות אנגליה האנטישמית. אלא שמבט קצר על ההיסטוריה של אוהדי צ'לסי, או לפחות של החלק הרועש שלהם, מגלה שלתדהמה נוכח הקריאות האנטישמיות שהגיעו מהיציע הכחול, אין מקום של ממש.
כתם שחור
רחוב קינגס רואד משך אליו לא מעט גלוחי ראש לונדונים בשנות ה-70. באותן שנים ובעשור הבא מצאו את עצמם צעירים רבים ממעמד הביניים ללא עבודה וללא כיוון, בחיפוש אחר הרגשת שייכות. מי שניצל את ההזדמנות היו מנהיגי החוליגנים של צ'לסי, שכמו אותם צעירים, בילו שעות רבות בקינגס רואד הממוקם בקירבת סטמפורד ברידג'. עד מהרה התערבבו להם שני תחומי העניין, הגזענות והאהדה לצ'לסי, והמכנה המשותף הגדול ביותר הייתה האלימות, פיזית ומילולית.
26 שנים לפני שאברהם גרנט נפל על כמה פיות מלוכלכים של אוהדי קבוצתו, שימש פול קאנוביל כקורבן גדול בהרבה. קאנוביל היה השחקן השחור הראשון בצ'לסי אחרי שהגיע אליה בסוף 1981 וחתם בה על חוזהו המקצועני הראשון. שחקני הקבוצה הזהירו את חברם החדש מפני הגזענות של האוהדים, אבל המגן-קשר השמאלי רק ביקש להגשים את חלומו. את הבכורה שלו במדים הכחולים ערך קאנוביל באפריל 1982, כשעלה כמחליף במשחק מול קריסטל פאלאס, אלא שגם בחלומותיו הרעים ביותר של השחקן בן ה-20, לא הופיעו הסצנות שליוו את משחקו הראשון ככדורגלן מקצוען.
"זה היכה אותי בפרצוף ואלו היו האוהדים שלנו", סיפר בראיון לפני כשנתיים על החוויות מאותו משחק, "אני שיחקתי בשביל המועדון שלהם והם הטרידו אותי על רקע גזעני. כשיצאתי מהמגרש אחרי המשחק לא ידעתי מה הם יעשו לי, ממש פחדתי. מה שפגע בי יותר מהכל היו הבננות שהם זרקו לכיווני. חשבתי לעצמי 'לעזאזל, למה הם כל כך שונאים אותי?'"
קאנוביל הפך לשחקן אהוב על אוהדים רבים ועד מהרה הודבק לו הכינוי "המלך", על שום תנועות הגוף האציליות שלו, אבל אוהדים אחרים של הקבוצה לא נתנו לו מנוח. "כשהכרוז קורא בשם שלך ואתה שומע מיד נהמות 'או או או', זה לא ממש עוזר לך לצבור ביטחון", העיד באותו ראיון, "בחדר ההלבשה השחקנים היו מעודדים אותי, אבל ברגע שאתה עולה על המגרש ושומע את הקריאות הגזעניות, אתה לא יכול להתעלם מזה. כשהאוהדים שלך שורקים לך בוז בכל פעם שאתה נוגע בכדור, איך תצליח להתעלם?"
עם השנים דעכו הקריאות כלפי השחקן והוא עצמו למד להתמודד איתן. בינתיים עלו שני שחקנים שחורים נוספים לקבוצת הבוגרים, שחקנים שחומי עור חדרו לעולם הכדורגל האנגלי יותר ויותר וקאנוביל החזיק מעמד בקבוצה במשך חמש שנים, עד שעבר לרדינג. אלא שבשנות ה-80 העליזות לא הגיעו לסיומן התופעות הגזעניות של אוהדי צ'לסי.
טיולים לאושוויץ, מפגשים עם ה-KKK
ה- C18, אותה תנועת נאו נאצית בה היה חבר דארן וולס, הוקמה בתחילת שנות ה-90 על ידי צ'רלי סארג'נט, גזען אלים שהיום מרצה עונש מאסר עולם בעוון שותפות ברצח של חבר אחר מהתנועה. סארג'נט וחבריו הבטיחו מלחמה אלימה נגד מהגרים ונגד שחורים ולאט לאט החלו לגייס חברים חדשים, בעיקר באיזור לונדון. קהל היעד היה צעירים בני מעמד הביניים, אבל מוקד המשיכה שסומן כעיקרי היה אוהדים חוליגנים של קבוצות כדורגל. אלו של צ'לסי פיתחו במשך השנים הארוכות מוניטין של אוהדים אלימים וגזענים במיוחד והיוו קרקע מצויינת לגיוס הכוחות המבוקש של סארג'נט. שמם של צ'לסי הד האנטרס נקשר בימין הקיצוני במשך קרוב ל-20 השנים שקדמו לכך ועד מהרה הפכה ה-C18 לשם נרדף לאוהדי צ'לסי.
קריאות דוגמת "היטלר היה כחול" הפכו לשכיחות ביציע סטמפורד ברידג' ובמשחקים מול טוטנהאם השנואה והמזוהה עם היהודים, היו שרים אוהדי צ'לסי "Spurs are on their way to Belsen. Hitler's gonna gas 'em again". אחת מהפעילויות של ה-C18 הייתה הקמת "יחידות הענשה" שהפעילו אלימות נגד מתנגדיה. רוס פרייזר היה המוציא לאור של אחד מפנזיני האוהדים של צ'לסי ובאחת מהמהדורות שהוציא, כתב טור בו טען כי לגזענות אין מקום במגרשי הכדורגל. העונש לא איחר להגיע ופרייזר נחתך בפניו על ידי בקבוק זכוכית שבור בו אחז אחד מחברי הארגון הגזעני. חודשיים מאוחר יותר ניצל מפציעה רצינית יותר, כשהצליח להתחמק מניסיון דקירה נוסף של אוהד אחר של צ'לסי, אחרי משחק של הקבוצה בפראג.
בסוף שנות ה-90 חבר תחקירן ה-BBC, דונל מקינטייר, לאחד מהחברים הידועים ביותר בפירמה של צ'לסי, ג'ייסון מארינר. דרך האחרון הוא זכה להכיר גם אוהדי כדורגל ידועים לשמצה כאנדי פריין, התאומים דייויד ואיאן סים וטוני קובל, אחד מהחוליגנים המפורסמים באנגליה, שגיליון ההרשעות שלו נוסע בזמן עד 1978. מקינטייר צילם ותיעד שעות על גבי שעות של חומרים ממפגשי החוליגנים ולאחר שהתוצאות הוצגו בתכנית תעודה טלוויזיונית, חלקם אף נשלחו לכלא אחרי שהודו בפשעים שלא פוענחו מעולם אל מול עדשות המצלמות הנסתרות.
מארינר סיפר למקינטייר שבאחת מהנסיעות שלהם לאירופה, עצרו הוא וחבריו באושוויץ. "צילמתי את אנדי פריין מצדיע במוהל יד ואחד מהפולנים שביקרו במקום התחיל לבכות. אני מאמין שנעצתי את המסמר האחרון בארון כשניסיתי להיכנס לתוך התנור", סיפר בגאווה. טיולים למחנות השמדה הפכו לאחת מהפעילויות האהובות על אוהדי צ'לסי במסעותיהם למזרח אירופה ומגזינים של C18 אף חשפו בגאווה תמונות שלהם גונבים מזכרות או מצטלמים בלגלוג על רקע אנדרטות. אנדי פריין הוסיף וסיפר שהוא גורש מארצות הברית בתחילת שנות ה-90 אחרי שהגיע לשם למפגש עם חברים בתנועה הגזענית KKK.
הסיפורים הפכו לפולקלור עם טעם של עוד
ביוני 2003 הפך רומן אברמוביץ' לבעלים היהודי הראשון בהיסטוריה של צ'לסי. אולי הכיר את הסטיגמה הגזענית של אוהדי צ'לסי, אולי לא, אבל בספטמבר 2003 מסר דובר מטעמו הודעה מאת הבוס: "אני חושב שאוהדי צ'לסי הם מספיק אינטילגנטיים כדי להבין שאנטישמיות לא תהיה נסבלת ולא משנה מיהו הבעלים".
קשה להאמין שהאוהדים של צ'לסי יפנו נגד הבעלים, שהפך את קבוצתם האהובה לאחת מהחזקות בעולם וחשוב גם לציין שמירב אוהדי צ'לסי לא גזענים, או לפחות לא משמיעים דעות כאלו במגרשי הכדורגל. אוהדיה של טוטנהאם שומעים קריאות גזעניות בלא מעט אצטדיונים ובטח לא רק בסטמפורד ברידג', אבל מדובר כאן בעיקר בהקנטות מסורתיות נגד קבוצה מסויימת ואפילו בהומור של אוהדי כדורגל. אפשר להאשים אותם בגזענות, אבל עדיף להאשימם בבורות.
מצד שני ישנם אותם אוהדי צ'לסי מפורסמים כמו אנדי פריין, טוני קובל, ג'ייסון מארינר, דארן וולס ועוד עשרות צעירים שהלכו בעקבותיהם והם היוו את חלון הראווה של אוהדי צ'לסי במשך שנים ארוכות. הגזענות שלהם הייתה מושרשת ומנומקת, אבל היום רובם כבר לא פוקדים את המגרשים. הכדורגל באנגליה התייקר והפך מהספורט של המעמד הנמוך לספורט של המעמד הבינוני-גבוה. יציעי העמידה פורקו, אוהדים בליגות הבכירות באנגליה יושבים על כסאותיהם המסומנים והשלטונות הכריזו מלחמת חורמה על תופעת החוליגניזם והחלו להנהיג עונשים קשים.
ובכל זאת, אברהם גרנט ואביו זכו לשמוע קריאות אנטישמיות בוומבלי. חוליגנים מפורסמים הוציאו ספרים אודות מעלליהם בשנות ה-80 ובראיונות שונים בתקשורת האנגלית סיפרו בפרוטרוט על תקריות אלימות בהן השתתפו. לג'ייסון מארינר יש אתר רשמי מלא בחומרים תיעודיים ובעיקר בלכלוך מנומק על העיתונאי דונל מקינטייר ולצ'לסי הד האנטרס אתר אינטרנט מפחיד ומרתק כאחד. הסרט FOOTBAL FACTORY בוסס על חבורת החולגינים הידועה של צ'לסי וחלק מהדמויות בסרט בוססו על דמויות אמיתיות של אוהדים, כך שהכל נגיש ומתועד והסיפורים הפכו לפולקלור עם טעם של עוד.
הגזענות היא בהחלט לא נחלת העבר, הרי רק לפני שנה, לפני משחק ביתי מול טוטנהאם, הזהירו ראשי צ'לסי את האוהדים שמי שיבצע אי אילו פעולות אנטישמיות, ייעצר. כנראה שבגמר גביע הליגה האנגלי היו מספר אוהדים בכחול שבכל זאת ביקשו להחזיר עטרה לישנה. אחרי הכל, הגזענות בקרב החלק דומיננטי של אוהדי צ'לסי, הייתה שם הרבה לפני רומן אברמוביץ' ואברהם גרנט.