סיפורים מהקמפוס: איבד את מגע הקסם?

משהו לא טוב עובר על לואיוויל השנה, ואפילו ריק פיטינו הגדול, "יקירו" של המדור (ובמיוחד של אריאל), לא יודע מה לעשות. אותה קבוצה שהפתיעה את כולם בשנה שעברה כשהגיעה בניגוד לתחזיות לריקוד הגדול, לא מצליחה להתרומם השנה, דווקא כשהפעם כבר מצפים ממנה ללכת כמה שיותר רחוק.

הקארדינלס דורגו במקום השישי ביבשת בדירוגי קדם העונה הנוכחית, בזכות סגל גדוש בכישרון שחזר כמעט כולו מהעונה שעברה. הקבוצה הצעירה של אשתקד, שהובלה בידי שני ג'וניורים, שני סופמורים ושלושה פרשמנים, הפסידה ממש בקושי לטקסס A&M המצוינת של אייסי לואו בסיבוב השני של טורניר המכללות, והעונה היא היתה אמורה לסחוף את הביג איסט בסערה. אבל עד כה לואיוויל מדשדשת בצורה מזעזעת במאזן של 3:6, כשאת הניצחונות שלה היא השיגה מול קבוצות בינוניות (כמו UNLV, שלא מצליחה בינתיים לשחזר את האיכות של השנה שעברה) וגרועות (כמו הרטפורד וג'קסון סטייט למשל), וההפסדים היו נגד בריגהאם יאנג (שפתחו את השנה בסערה מורמונית), דייטון (גם היא ממיד מייג'ורס) ופרדו (לא בדיוק מהתותחים הכבדים של הביג 10).

הדרך הקלה ביותר לנתח את המצב היא להפיל את חוסר ההצלחה על כתפיו של פיטינו, דבר שקרה לא מעט בעברו, ולהגיד שהוא לא מצליח להרים את הקבוצה הבעייתית שלו לרמות בהן היא אמורה לשחק. אבל האמת היא שאם יש מאמן אחד במכללות שיכול להתמודד עם כל האגו בסגל של הקארדינלס, זה פיטינו מודל 2000.

הרבה דברים עברו על המאמן אמריקאי ממוצא איטלקי מאז ימי הזוהר שלו בקנטאקי. הוא קיבל לידיו את המפתחות לאחד המועדונים הגדולים בעולם, הבוסטון סלטיקס, סילק מדרכו את אלו שהפריעו לו (רד אאורבך למשל) ונכשל כשלון חרוץ לפני שחזר למכללות. פיטינו הצטרף לרשימה ארוכה של מאמנים מצליחים מהמכללות שלא מצליחים להביא את הסחורה בליגה המקצוענית ושבים לאמן בקולג'ים עם הזנב בין הרגליים, ועדיין, את ההישגים שלו במכללות אי אפשר לבטל. אחרי הכל הוא המאמן היחיד אי פעם שהביא שלוש קבוצות לפיינל פור.

קודם כל, כמה מילים על ההיסטוריה של המאמן המוכשר הזה. הוא התחיל את קריירת האימון שלו כעוזר אצל ג'ים בייהיים (מאמנה האגדי של סירקיוז), לקח את פרובידנס הקטנה להופעה נהדרת בפיינל פור של 1987 (הרכז של הפריארס היה בילי דונובן, שהפך לאחר מכן לעוזרו של פיטינו בקנטאקי, ומאוחר יותר לאלוף המכללות שנתיים ברציפות עם פלורידה), אז גם זכה בתואר מאמן השנה של המכללות, ניסה את מזלו בניו יורק ניקס והתייאש (מי לא היה?), שב למכללות ולקח אליפות אליפות נהדרת עם קנטאקי ב-1996. אחר כך עבר הגיע לבוסטון, העיר בה גדל ושיחק כדורסל בצעירותו (פיטינו שיחק באוניברסיטה של מסצ'וסטס. אגב, ממקומו הקבוע על הספסל בענת הפרשמן שלו זכה פיטינו להיות חברו לקבוצה של אחד בשם ג'וליוס ארווינג), כדי לאמן את הסלטיקס, שם הצליח בתוך זמן קצר להשניא על עצמו את כל העיר.

הקהל העוין של הקבוצה ישב על כתפיו כבבון ענק, הביקורות הצוננות וההפסדים הצורמים היו מנת חלקו במקצוענים. לעד הנאום הידוע לשמצה שלו, שקנה לו הרבה שונאים: "הלוואי והיו לנו 90 מיליון דולר מתחת לתקרת השכר, הלוואי והיינו יכולים לקנות את העולם, אבל אנחנו לא. הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות זה לעבוד קשה וכל השליליות שבעיר הזאת מסריחה. הייתי באזור כשצעקו בוז לג'ים רייס. הייתי באזור כשצעקו בוז לקרל יסטרמסקי. וזה מסריח. זה הופך את העיר הכי טובה בעולם לעלובה. הדברים היחידים שיכולים לשנות את זה הם אופטימיות וחיוביות, כמו שיש בחדר ההלבשה... ואם אתם חושבים שאני הולך להיכנע לשליליות אתם טועים. יש לכם את הבחור הלא נכון להנהיג את הקבוצה". זה ריק פיטינו.

בשנה שאחרי שעזב את בוסטון חזר פיטינו למכללות חפוי ראש, הישר ליריבה המושבעת של המכללה שבנתה אותו, בצעד שכונה בידי מקומיים כבגידה חמורה וקשה. בעונתו הראשונה בלואיוויל, 2001/02, הוא רשם מאזן של 13:19. אבל הדברים השתנו בין לילה. שנה אחר כך הקבוצה סיימה במאזן נפלא של 7:25 וחזרה לטורניר המכללות. בעונת 2004/05 הוא כבר לקח את הקארדינלס, שמחזיקים בלא מעט הצלחות בהיסטוריה שלהם וכבר שכחו את טעמה של אליפות (האחרונה מבין השתיים שלהם היתה ב-1986), עד לפיינל פור, בהנהגתם של פרנסיסקו גארסיה וטקוואן דין.

יש הרבה סיפורים על הדרישות הבלתי אפשריות של פיטינו מעצמו ומהאנשים תחתיו, אותם העביד בפרך בשנותיו המוקדמות. מספרים שאת ראיון העבודה למשרה בסירקיוז הוא ביצע בערב הכלולות שלו. הוא עבד כמו חמור והעביד את עוזריו למוות. כשהמשברים בחייו הפרטיים החלו לצוץ פיטינו הלך והתרכך. זה התחיל בשנת 1987 כשדניאל, בנו בן החצי שנה, מת ממום מולד בלב. בשנת 2002 חברו הטוב ביותר ואחיה של אשתו נהרג באסון התאומים, כשעבד בקומה ה-105 של הבניין הצפוני. מספר חודשים אחר גיסו השני נדרס למוות על ידי מונית.

הטראומות הללו הפכו את פיטינו לרך יותר עם עצמו, עם עוזריו ועם שחקניו. אלה אומרים שהוא מדבר על החיים בחדר ההלבשה ובאימונים, לא פחות מאשר על כדורסל. אחרי ההפסד בטורניר המכללות בשנה שעברה הפתיע פיטינו את שחקניו כשאמר שאין להם על מה לבכות. "תשמחו שאתם חיים," הוא אמר. "לכו הביתה ותחבקו את המשפחה שלכם".

אבל העונה הנוכחית התחילה כאמור רע מאוד עבור לואיוויל, וכגודל הציפיות כך גם האכזבה. זה התחיל בפציעות קשות של שני שחקני מפתח – דייוויד פאדג'ט וחואן פלאסיוס, שני הסיניורים שאמורים היו להוביל את הקבוצה השנה. פאדג'ט, ששיחק את שנת הפרשמן שלו בקנזס ועבר ללואיוויל היה אמור להיות הסנטר המוביל של הקבוצה. הוא סיים את העונה שעברה עם 9.8 נקודות למשחק ב-57% מהשדה ומקום בחמישייה השנייה של הביג איסט, אבל אחרי שני משחקים בלבד העונה הוא שבר את פיקת ברכו. התחזיות האופטימיות אמרו אז שהפציעה תשבית אותו לעשרה שבועות, היום מדובר על עסק שעלול לסיים את העונה בשביל הסנטר, וכנראה את קריירת הכדורסל שלו. פלאסיוס, הפורוורד הקולומביאני של הקארדס, עדיין לא עלה על המגרש השנה אחרי שנפצע בברכו הימנית באימון השני של הקבוצה השנה, והוא אמור לשוב למגרשים בשבועות הקרובים, למרות שהתחזיות הראשונות אמרו שהעונה שלו גמורה אף היא.

כל זה ביחד עם חסרונם של שני פרשמנים מבטיחים, ג'ורג' גוד, שלא עמד בדרישות המכללה, וקלרנס האלוויי, שעבר ניתוח לב פתוח לפני העונה, לא נראה מבטיח. ארל קלארק (פורוורד, סופמור) נותר הגבוה האחרון בספינה, טרנס ויליאמס המצוין (פורוורד, ג'וניור) כבר הפגין את יכולותיו בטריפל דאבל מרשים מול הרטפורד במשחק הפתיחה של העונה אבל מתקשה לשמור על יציבות, וכמוהו גם ג'רי סמית' (גארד, סופמור) ואדגר סוסה (גארד, סופמור) שהיה נהדר במשחק האחרון של העונה שעברה, בהפסד לטקסס A&M עם 31 נקודות אבל העונה לא מצליח לחזור לעצמו.

לכל זה התווספו הצרות הגדולות של פיטינו עם דרק קארקטר, הסופמור המאסיבי והקלע המוביל של הקבוצה. קארקטר היה אמור להיות הדבר הבא בכדורסל המכללות. בימיו בתיכון היו שאמרו עליו שהוא גדול יותר מגרג אודן, דיברו עליו כעל אחד שעתידו במקצוענים מובטח, קראו לו בייבי שאק ואמרו שיהיה השחקן הטוב במכללות. אבל, כמו שאומרים, פיו לא עמד איפה שהכסף. בעונתו השנייה בתיכונים קארקטר התחיל להשמין. הגוף שלו איבד את הזריזות שהיתה בו לפני כן, ובמקביל הציונים שלו החלו להתדרדר.

פיטינו, שהאמין בילד הבעייתי וביכולת שלו עצמו לחנך ולקדם כישרונות כמוהו, קיבל אותו ללואיוויל, אבל כבר בעונת הפרשמן קארקטר שוב סבל מבעיות אקדמיות, כמו גם בעיית משקל, ונשלח הביתה במהלך השנה למשך של שישה שבועות. כשחזר דרש ממנו פיטינו לחתום על קוד התנהגות מפורט, על פיו הוא יפחית במשקל וישקיע בלימודים, אבל קארקטר הפר מהר מאוד את ההסכם והושעה.

השנה התחילה באופן דומה. אחרי פציעתו של פאדג'ט קארקטר היה אמור להיות החוליה החזקה במשחק הצבע של הקארדינלס ולקבל הרבה כדורים, דקות ותשומת לב. על המגרש הכל נראה שפיר, אבל מאחורי הקלעים החתול השחור הפך למפלצת. קארקטר הבטיח לעמוד הפעם בהסכם עליו חתם, בו הוכנס סעיף שאוסר עליו לעזוב את חדרו אחרי השעה תשע בערב, אבל לפני כשבוע הוא נעלם מחדרו לשעה ארוכה באמצע הלילה. כשחזר התעמת הנער עם צוות המאמנים ששלח אותו לחדרו, אבל כעבור שעה הוא נעלם פעם נוספת. פיטינו השעה אותו הפעם לזמן בלתי מוגבל, אבל חבריו לקבוצה ביקשו להחזירו ופיטינו נעתר. הלילה (בין שלישי לרביעי) חזר קארקטר לפרקט אחרי שהחמיץ את ההפסד לפרדו, והיה שותף מלא לניצחון 75:85 על מארשל, שהיה ניצחונו ה-500 בקריירה של ריק פיטינו, עם 18 נקודות (9 מ-11 מהשדה) ושמונה ריבאונדים, במשחק שאולי עשוי להחזירו סוף סוף לתלם.

בלואיוויל מאמינים שאם יש מישהו שיכול להתמודד עם המצב אליו נקלעה הקבוצה, זה רק ריק פיטינו. ג'ון פלפרי, מאמנה הטרי של ארקנסו ששיחק תחת פיטינו בקנטאקי בתחילת שנות התשעים, אז הקים פיטינו את תכנית הכדורסל המפוארת של הווילדקאטס מהקרשים אחרי שספגה עונשים כבדים מהליגה בעוון עבירות חמורות על תקנות הליגה, היטיב לתאר את יחסו של פיטינו לסיטואציות כאלו: "ראינו אותו עושה את זה פעם אחר פעם - כשהמצב נראה כמו תוהו ובוהו מוחלט וסביבו רק ייאוש וחוסר תקווה, רוב האנשים היו מניפים את הדגל הלבן, אבל הוא רואה הרים ענקיים כהזדמנויות גדולות".

כעת עומדת לואיוויל לפני סדרה של משחקים קלים על הנייר, מול ניו מכסיקו סטייט, מורהד סטייט וסינסינטי, שנראית חלשה השנה, בה ינסו הקארדינלס ליצור כימיה משותפת ולהעלות את ההרכב הנוכחי על איזו דרך משותפת, רגע לפני שהם מתייצבים לקרב הגדול של העונה, בחמישי בינואר מול קטנאקי השנואה. עבור פיטינו, זה יהיה כמובן הרבה יותר מעוד משחק חשוב.