גברים לא בוכים. רק בכדורגל

קופה אמריקה, סיקור מיוחד בוואלה! ספורט

הגברים בדרום אמריקה מכונים "מאצ'יסטו". הם מאופיינים בתכונות גבריות קלאסיות כמו קשיחות ושתלטנות, ומתהדרים בעליונות הזכרית שמטרתה לשלוט בטבע ולמשוך כמה שיותר נקבות. למאצ'ו הלטיני המצוי יש כמה רמות שונות. יש כמובן את הסוג הברברי, הפרימיטיבי, שכולל בעיקר גברים שוביניסטים וסקסיסטיים, שהקיצוניים בהם לעתים אף אלימים. מהצד ההפוך ישנו "המאצ'ו הרומנטיקן", שאלה הם רקדני הסלסה הלטיניים, המלוקקים והמבושמים. הם לעולם לא ייתנו לאישה לשלם, יכרכרו סביבה ויחזרו אחריה בשרמנטיות, אך גם התנהגותם זו נובעת מתחושת עליונות שוביניסטית. באמצע ישנם כל השאר, אלה שדוגלים בחספוס הגברי הפשוט, בפאסון הקשוח הקלאסי ובתחושת עליונות מגדרית. בכיף.

50 אלף אוהדי כדורגל התקבצו ביום ראשון באצטדיון המונומנטל בבואנוס איירס למשחק ההישרדות של ריבר פלייט, רובם הגדול גברים, מכל גוני הקשת המצ'ואיסטית. בכל פינה התגודדו להם נערים מתבגרים, אנשים מזוקנים, בחורים גדושי הורמונים, כולם זכרים גאוותנים, אוהדי כדורגל שרופים. אין עוררין בנוגע לתכונותיהם המצ'ואיסטיות, שבמגרשי הכדורגל אפילו מוקצנות: הם אלימים, דוחפים בתור, משתכרים, יורקים ומקללים. לפני הכל, הם לוקחים חלק בתחרות שבטית, פרימיטיבית ואגרסיבית, שמטרתה לנצח ולהשפיל את יריביהם ולהוכיח למי יש יותר גדול.

גברים לא בוכים. זה משהו שקשור לאגו ולכבוד הגברי. לא מכבודנו לאבד שליטה על הרגשות ולתת לדמעות לפרוץ. זה נחשב להתנהגות נשית אופיינית, שמשדרת חולשה והיסטריה. גבר חייב להישאר חזק ולשמור על פנים קפואות, זהו האתוס הזכרי. עכשיו תשכחו מכל מה שידעתם על המאצ'ו הלטיני, נסו לחשוב בניגוד לכל היגיון, ותיזכרו ביום ראשון האחרון, במשחק הירידה של ריבר מול בלגראנו.

מעולם לא ראיתי כל כך הרבה גברים בוכים. כל אותם ערסים לטיניים, כל אותם גברים קשוחים וגאוותנים, ברגע אחד איבדו את הפאסון. המצלמה עוברת בין האוהדים במונומנטל, ומזהה שכולם ממררים בבכי. אלפי גברים שבורים ומוכי יגון. לא דמעה קטנה וחבויה, אלא בכי מתפרץ. פניהם התכווצו והתעוותו, בלי ניסיון להדחיק או לעצור את הרגשות, בלי יכולת להשתלט על האמוציות. משם המצלמה עברה ליציע של אוהדי בלגראנו, וגם שם - כולם בוכים! קבוצה אחת יורדת ליגה, השנייה עולה ליגה, והתגובות זהות – בכי. כאילו אין אפשרות אחרת.

חשוב לציין, כבר ראינו בחיינו אוהדי כדורגל בוכים. אנחנו מכירים את התמונות הרומנטיות מסיום העונה באנגליה, כשאוהדים דומעים תוך כדי מחיאת כפיים, אנחנו זוכרים את חזי שירזי ויוסי בניון בוכים באמצע המגרש בישראל, ועדיין, המחזות מהמונומנטל ביום ראשון היו קורעי לב. כולם מייללים כמו חיות פצועות, מתייפחים אחד ליד השני, מתחבקים זה עם זה בהתרגשות, כאילו היו חבורת נערות בהופעה של ג'סטין ביבר. אחר כך, מהמבוכה מההתפרקות הנפשית הזאת, אוהדי ריבר התפרעו והשתוללו ברחובות בואנוס איירס, רק כדי לפצות את האגו. בכל זאת, גברים.

מארגני הקופה אמריקה לא יכלו לבקש חוויה מושלמת יותר כדי לקדם את הטורניר הדרום אמריקני. מתברר שבכל הקשור לכדורגל, אין ללטינים אפשרות לכבוש את יצריהם. התמונה שהמחישה את המורכבות הרגשית של הכדורגל הלטיני הייתה בסיום, כשמעגל גדול של שוטרים הקיף את שחקני ריבר בטבור המגרש. השחקנים שבורים ומדממים, בוכים בהיסטריה, אך מסביבם אנשי אבטחה שמנסים להגן עליהם. הכל מאופיין בקיצוניות, הכל נע בין בכי מתפרץ לאלימות מתפרצת. התשוקה חזקה מהם, והיא גוברת על כל פאסון. זה המקום בו הלב שולט.

דרום אמריקה היא גם ברזיל. זו אומה יחידה במינה, שדוגלת בעקרונות נשגבים כמו קרנבל, מין וכדורגל. ריקודים, מוזיקה וים. כל מי שטייל במדינה מופלאה הזו מוקיר את תרבות הכדורגל שלה. כל מי שראה את הברזילאים משחקים בחופים מבין את אהבה למשחק. כל מי שזכה לשוט בין הכפרים הקטנים באמזונאס וראה שם את המגרשים הרעועים, מבין את העוצמה ואת האובססיה. כל בלם אחורי מנסה להעביר שחקן ולעלות להתקפה, כל בחור שמנמן וגמלוני יודע לטפל בכדור כמו לוליין, כל אחד יודע שהרבה לפני הרצון לכבוש, יש את הרצון להעביר מישהו בין הרגליים. זו אומה שבה הדבר הכי קרוב לאורגזמה, זה פדלאדה – ריקוד על המגרש, כשהרגליים מקפצות באצילות וכלל אינן נוגעות בכדור.

אני בכלל בעד קולומביה. כמעט שנתיים מחיי העברתי במדינה המדהימה הזאת, שלנצח תהיה חקוקה בלבי. אני זוכר את בית הקפה הקטן של סניורה חימנז בבוגוטה, שם בערבי שישי התקבצו שיכורים ועלובי חיים, וצפו בהנאה במשחק ליגה על גבי טלוויזיה קטנה ומקרטעת. אני זוכר את האוהדים המטורפים באצטדיון במדיין, שירו באוויר באקדחים רק כדי להביע את התרגשותם וגרמו לי להשתטח על הרצפה בבעתה. אני זוכר את המשחק בו לקחתי חלק על חוף הים הפסיפי, בכפר קטן בצ'וקו שמורכב ברובו מדייגים שחורים, ואת הכתף החסונה שהטיחה אותי לחול. איזה סוסים. אני זוכר את קתרין גראנדוס, בת זוגי באותם ימים, אדומת שיער לוהטת וחושנית, שהמיסה אותי בכל פעם שכינתה אותי "פאפי". היה בה כעס גדול על המדינה המושחתת שלה, היא בזה למסורת האלימה של קולומביה ולכלכלה שמבוססת על סחר בקוקאין, אך בכל זאת נמלאה ברגשות פטריוטיים בכל פעם שראתה את נבחרת הכדורגל הלאומית.

לאנשים כמוני, חובבי כדורגל ומעריצי התרבות הלטינית, הקופה אמריקה היא חגיגה. היא בונוס נדיר באמצע הפגרה, זו מתנה שאי אפשר שלא לאמץ אותה קרוב ללב. ועדיין, סביר להניח שלא אצפה ברוב המשחקים. אין לי את ערוץ חמש פלוס לייב, ואני גם לא מתכוון לעשות אותו. מקווה שהצלחתי להביע את הטינה שלי כלפי הערוץ הזה.