השור הזועם

באו: בן וואלאס (שחקן חופשי מדטרויט), פי ג'יי בראון (הגיע בטרייד מניו אורלינס), טיירוס תומאס (נבחר בדראפט, דרך פורטלנד), תאבו ספולושה (נבחר בדראפט, דרך פילדלפיה), ויקרטור חראפיה (בטרייד מפורטלנד), אדריאן גריפין (שחקן חופשי מדאלאס), מרטינס אנדריוסקביצ'יוס (בטרייד מקליבלנד).

הלכו: טייסון צ'נדלר (בטרייד לניו אורלינס), דריוס סונגאילה (שחקן חופשי, עזב לוושינגטון), אריק פיאטובסקי (שחקן חופשי, חתם בפיניקס), אותלה הרינגטון (שחקן חופשי, עזב לשארלוט), ג'נארו פארגו (שחקן חופשי, עזב לניו אורלינס).

חמישייה: קירק היינריך, בן גורדון, לואל דנג, בראון, וואלאס.

ספסל: אנדראס נוצ'יוני, כריס דיוהון, גריפין, מייק סוויטני, טיירוס תומאס, ספולושה, מאליק אלן, חראפיה.

מאמן: סקוט סקיילס (מתחיל את עונתו הרביעית במועדון)

מאזן העונה שעברה: 41:41

אולם: היונייטד סנטר (21,711 צופים)

את העונה שעברה התחילו הבולס בלי שחקני פנים, לאחר שאדי קרי נשלח לניו יורק יחד עם אנטוניו דייויס. לכולם היה ברור שפירושו של המהלך הוא שתהליך הבנייה של הקבוצה יחכה לקיץ הבא, אז יהיו לג'נרל מנג'ר ג'ון פקסון מיליונים רבים להוציא על שחקנים חופשיים. ואכן שיקגו נראתה לא טוב, ולמרות שהחזיקה זו העונה השנייה ברציפות במקום הראשון באחוזי שדה של היריבה, היא הייתה בדרכה מחוץ לפלייאוף. אבל אז קרו שני דברים - הראשון הוא שהבולס הצעירים התחילו להתחמם וניצחו 12 מ-14 המשחקים האחרונים שלו, ובו בזמן פילדלפיה הפסידה 16 מ-24 המשחקים האחרונים שלה, ואיבדה את מקומה בפלייאוף.

בסיבוב הראשון פגשה שיקגו את האלופה שבדרך, המיאמי היט, וגרמה לה להזיע ולהתאמץ לפני שלקחה את הסדרה אחרי שישה משחקים. מי שאחרי חצי עונה מצוינת תפס את המושכות בפלייאוף הוא אנדרס נוצ'יוני, שהפך ממוצעים של 13.4 (46.1 אחוזים מהשדה) ו-6.1 בעונה הרגילה ל-22.3 (56 אחוזים מהשדה) ו-8.8 מול ההיט. גם אם יפתח את העונה מהספסל, כפי שמספרים הדיווחים ממחנה האימונים של הקבוצה, תסמכו עליו שהאנרגיות והכשרון שלו לא יאפשרו לסקיילס להשאיר אותו יותר מדי זמן בתנוחת ישיבה.

הבולס, בסך הכל, חזרו הביתה מרוצים מהעונה שלהם, אבל הפכו מרוצים עוד יותר כשהגיעה הבשורה שבן וואלאס עזב את דטרויט ובחר לחתום בשיקגו על חוזה של 60 מיליון לארבע שנים. בבת אחת השתדרג הפרויקט המרשים של פקסון מקבוצה בבנייה לקבוצה שמתכוונת לקצור הצלחות כאן ועכשיו. קשה עדיין לדבר על אליפות, אבל אין ספק שבעיר הרוחות מכוונים לגמר המזרח.

ביג בן, שחקן ההגנה של השנה ארבע פעמים בקריירה, מצטרף לחבורה שאיפשרה בשנה שעברה ליריבות לקלוע ב-42.6 אחוזים מהשדה (כאמור,ראשונים בליגה), וזאת מבלי שיש שם נוכחות הגנתית בצבע או שומר על אחד, אולי מלבד היינריך. לצדו של וואלאס אמור לפתוח, שוב לפי מה שקורה כרגע במחנה האימונים, פי ג'יי הוותיק, עוד שחקן הגנה מצטיין, שהגיע בטרייד מההורנטס בתמורה לצ'נדלר, שחקן שהפך מיותר ברגע שוואלאס נחת בעיר. וואלאס ובראון יתרמו לשיקגו גם לא מעט מחוץ לפרקט, שכו השניים ידועים בתור מה שהאמריקאים אוהבים לכנות "שחקנים בעלי השפעה חזקה בחדר ההלבשה". במילים אחרות - הם יביאו לצעירים שבקבוצה הרבה מנהיגות, דוגמה אישית וניסיון.

עם התוספות של הרוקי הסופר אתלטי תומאס, חוסם וחוטף מרשים במכללות, ספולושה בעל הידיים הארוכות, וגם גריפין הקשוח - ספק גדול אם מישהו יצליח בכלל להחדיר את הכדור לטבעת במשחק מול שיקגו. וכשלפחות 10 שחקנים יעילים יקבלו כל משחק ומשחק הזדמנות להוכיח שיש סיבה להשאירם על הפרקט, תמיד גם יהיו רגליים טריות ומלאות מוטיבציה להמשיך וללחוץ על הדוושה. כל זאת כאשר המנצח על הקונצרט הוא המומחה ההגנתי סקוט סקיילס.

מדד הכיף:

הסגנון של הבולס של סקיילס, במיוחד לאור התוספת של ביג בן, מתאים לאניני טעם בלבד. לא תראו שם היילייטס, לא ריחופים, לא אלתורים ולא אחד על אחד; אלא הרבה תנועה בלי כדור, מסירות, (דרייב אנד קיק (כניסות והוצאה לקלעים), ותרגילים שתוכננו בקפידה באימון. בהגנה זה הולך להיות קשוח, אגרסיבי ובלתי מתפשר. ככה הקבוצה הזו מנצחת.

גם כאן טמון סימן השאלה הגדול ביותר מעל ראשו של השור. וואלאס מתקשה לקלוע גם באחד על אחד עם טבעת וקרש, וכמה שהוא ממלא את החלל ההגנתי של שיקגו בצבע, הוא פוער בבירור זה שבצד השני של המגרש. גם בראון ותומאס אינם צפויים לספק יותר מדי נקודות עם הגב לסל, מה שמשאיר את הקבוצה תלויה בקליעות מבחוץ, בדיוק כפי שהיה בעונה שעברה.

מסקנות מהכשלון של ארה"ב במונדובאסקט:

שיקגו היא אנטיתזה של כל נבחרת חלומות שלא תהיה. וואלאס הוא האולסטאר היחידי בסגל, וגם הוא הגיע למשחק הכוכבים לא בזכות כשרון מובן הנורמטיבי של המילה, אלא עשה זאת עם הרבה נחישות ואופי. גם בלעדיו הבולס לא יספגו 100 נקודות מול יוון, אבל איתו מדובר בהגנה הטובה בליגה. בקבוצה לא חסרים בחורים שיודעים לצלוף מרחוק, בין אם מדובר בהיינריך (1.6 שלשות למשחק ב-37 אחוזים), גורדון (2.1 שלשות למשחק ב-42 אחוזים), נוצ'יוני (1.1 ב-39 אחוזים) או דיוהון (1.4 שלשות ב-36 אחוזים), אבל אילו היה לצידם שחקן פנים שדורש דאבל טים ומכווץ את ההגנה, היה להם הרבה יותר קל.

מועמד לפריצה:

התוספת של וואלאס ושות' לסגל לא יספיקו לבדם לדחוף את הבולס לרמה הבאה. כדי שזה יקרה צריכים היינריך, גורדון ודנג להראות שיפור אמיתי. מצד השני הנוכחות של ביג בן תאט את ההתפתחות של טיירוס תומאס, אבל מכיוון שספק אם הוא משויף מספיק עבור ה-NBA, אלו דווקא חדשות טובות. היינריך הפך לרכז מוביל, אבל כדי שיהפוך לאולסטאר שרבים חושבים שהוא יכול להיות, הוא צריך לקלוע יותר מ-15.9 למשחק, ובאחוזים מרשימים מ-41.8. אגב, סוכנו ופקסון מנהלים בימים אלו מו"מ על הארכת חוזה, אבל מהדיווחים עולה כי היינריך יהפוך לשחקן חופשי מוגבל בעונה הבאה. לגורדון ללא ספק יש את הכשרון ההתקפי הגדול מהשלושה (מלך הסלים של הבולס אשתקד עם 16.9 למשחק), אבל ישנם כמה דברים שיתקשה לתקן, לא משנה כמה יתאמן בקיץ: הוא שוטינג גארד שמתנשא ל-1.91 מטר בלבד, לא מרשים בהגנה, מגלה חוסר יציבות מתסכל, וקבלת החלטות שלו לקויה. בעצם, מכל הסגל הרחב של הבולס, השחקן שלו אולי את הסיכוי הגבוה ביותר להפוך לכוכב NBA פר אקסלנס הוא דנג. הסודני-אנגלי של השוורים הוא גארד-פורוורד שיכול להטביע את חותמו משני צידי הפרקט, והעובדה שמדובר בשחקן חכם שמבין את המשחק בטח לא תזיק.

מועמד לדעיכה:

להזכירכם, וואלאס כבר בן 32, והוחתם על חוזה עתק, שישלם לו כשיהיה בן 36 לא פחות מ-14 מיליון דולר. וכדאי להזכיר שבעונה שעברה השורה הסטטיסטית שלו נראתה 7.2 נקודות למשחק (לעומת 9.7 עונה לפני כן), 11.2 כדורים חוזרים ו-2.1 חסימות (נתונים שנמצאים בירידה זו השנה השלישית והרביעית ברציפות, בהתאמה). בפלייאוף, למי שזוכר, הפך ביג בן לשחקן בעל אחוזי העונשין הגרועים ביותר אי פעם בפוסט סיזן - 27. הסנטר מבטיח לשאוב עידוד ומוטיבציה מהייבוש שספג מפליפ סונדרס במשחק האחרון שלו במדי דטרויט (ישב את 12 הדקות האחרונות של המשחק השישי מול מיאמי, חוויה שלפי וואלאס הייתה הקשה בקריירה שלו), מההצעה הנמוכה באופן יחסי שהגיש לו ג'ו דומארס (52 מיליון, 8 מיליון פחות מההצעה של הבולס), ומהדיבורים סביב הליגה שהוא כבר לא אותו שחקן. אבל לא בטוח שכל זאת יספיק כדי לדחוף אותו במשך עונה שלמה. ובהתחשב שמדובר בסנטר נמוך (2.06 מטר) ומבוגר שחלק גדול מתרומתו מגיע מיכולתו האתלטית בהגנה, אל להם לאוהדי הבולס לצפות ממנו להיות אותו וואלאס מעונת האליפות של הפיסטונס ב-2004.

תסריט פסימי:

הבולס הופכים לקבוצה הראשונה בהיסטוריה שזורקת מעל 50 שלשות במשחק בודד, וההגנה לא מצליחה לחפות על האין אונות ההתקפית של החבורה של סקיילס. שיקגו מטפסת שני שלבים מהעונה שעברה, מסיימת במקום החמישי עם 45-47 ניצחונות, וביג בן חוזר לדטרויט כבר בסיבוב הראשון, ויוצא מהפאלאס של אובורן הילס עם טישרט שאומר "הייתי בעיר המכוניות וכל מה שקיבלתי זו החולצה הנוראה הזו".

תסריט אופטימי:

היינריך מתחיל להראות כמו סטיב נאש, דנג כמו טיישון פרינס, גורדון כמו רג'י מילר, ו-וואלאס 2006 כמו וואלאס 2004. כולם תורמים, הבולס מסיימים עם מעל 50 ניצחונות, שמספיקים למקום השני במזרח אחרי מיאמי. בסיבוב השני ביג בן חוזר לדטרויט, ויוצא מהפאלאס באובורן הילס עם טישרט שאומר "הייתי בדטרויט, ומלבד החולצה היפהפיה הזו, קיבלתי גם הזדמנות להתמודד מול מיאמי על אליפות המזרח".

תחזית:

אני לא מאלו שהסתנוורו והפכו את וואלאס לשחקן ההגנה הטוב בהיסטוריה, בעיקר מכיוון שלטעמי ארבעת השותפים שלו ראויים גם הם לאשראי רב. אבל קשה להתעלם מהעובדה שפקסון חיזק את הבולס בכל האספקטים שהיו טעונים שיפור, מלבד תפוקת נקודות בצבע. וכשיש לך הזדמנות להחתים שחקן חופשי כמו וואלאס, אתה לא חושב פעמיים. וואלאס וחבריו לשעבר מהפיסטונס מסכימים כי הקבוצה שנבנית בעיר הרוחות מזכירה את דטרויט של 2004, וזו מחמאה מספיק גדולה כדי לסמן את השוורים האלה כקבוצה השנייה בטיבה בקונפרנס, וזו שתנסה ככל יכולתה לתפוס את מקומה של מיאמי בכדי לייצג את המזרח בגמר ה-NBA.