הצערה צרורה

את משחק החוץ של מכבי חיפה מול לברקוזן (1:2 לגרמנים), גיז'רמו ישראלביץ' ודאי יזכור בתור אחד הרגעים החשובים שלו מהרגע שבו בחר לעלות לישראל. הקשר הצעיר שהגיע בתור השקעה לטווח ארוך החמיץ לקראת הסיום הזדמנות קורצת להשוות, ומחול השדים שחיכה לו אחר כך היה הדבר הכי רחוק מכל ההצהרות שקיבלו את פניו ולימדו כביכול על שחקן שמכבי חיפה מתכננת לבנות לשנים הבאות. העיתונאים חתכו מכל עבר, מספר חברים לקבוצה ריכלו, הלחץ והשאלות מסביב החלו לחנוק, והפנים החתומות של הדינמו הארגנטיני אמרו הכל. בסיטואציה כזו יהיה קשה להתפתח.

בסופו של דבר, ישראלביץ לא הצטרף למסדר הכישרונות הצעירים מסוגו שהגיעו לישראל ולא יצא לנו מהם כלום, אבל באותה מידה גם מכבי חיפה לא ממש הרוויחה אותו. היום מכבי חיפה עושה מהלך דומה עם אייל שטרכמן וטיאגו דוטרה, אבל עד עכשיו מודל העבודה הזה, ברובו המוחלט, לא מצליח במדינת ישראל. הרעיון של שחקנים צעירים מחו"ל לטווח ארוך – בין אם הם יהודים כמו ישראלביץ' או ברזילאים נוצרים כמו דוטרה, בין אם לצורך מכירה עתידית ורווחית ובין אם לצורך גידול המנהיג הבא בקבוצה - עדיין לא תפור עלינו. אייגביני יעקובו הוא היוצא מהכלל. רק במכבי חיפה יש הרבה יותר דוגמאות הפוכות - אוסיי רנספורד, ירו בלו, ווסט אנדרסון – שלא לדבר על מועדונים אחרים. היום אנו עדים לבישול האיטי והנכון של עמנואל מאיוקה על ידי אבי נמני, אבל המציאות הגדולה יותר דומה יותר לרודי חדד: במדינה שאין כמעט מועדונים שלא חיים מהיד לפה, שהמאמנים רק חושבים לשרוד עוד יום, שמערך הסקאוטינג רעוע וחשוף לבלופים של סוכנים וסגנון המשחק הכללי יותר מדכא מאשר מטפח, יהיה קשה לילדי מכבי חיפה החדשים לשנות את הסטטיסטיקה.

את הדבר הבסיסי שיש בליגות שהן חממה לטיפוח צעירים בחו"ל כל אחד יודע שאין לנו – סבלנות. במכבי נתניה זוכרים איך מגן אלמוני מגאנה בשם ג'ון פנטסטיל נבחן עם הנוער שחטף עשירייה מקבוצת הבוגרים של הפועל תל אביב ונשלח במטוס הראשון הביתה; בני יהודה מבכה עד היום שלא רכשה ושמרה חלק מכרטיסו של סטיב גורי ששיחק בבונדסליגה; בהפועל פתח תקוה לא שוכחים את מארק אדוסיי, ילד בן 19 שהמועדון שלח הביתה וראה אותו עושה חיל בליגה האיטלקית. גם את שאר הדוגמאות אתם מכירים בעל פה.

"הבעיה מתחילה במאמנים הישראלים שסובלים מקנאה. הם לא מוכנים לשפשף שחקנים שמאמנים אחרים ייקחו את הקרדיט עליהם", מסביר מאמן בכיר בכדורגל הישראלי. "אני יכול לומר לך בפירוש שמאמנים ששוחחתי איתם אמרו לי שהם לא מאמינים בשיטה מכיוון שהם יודעים שעד סוף העונה הם הולכים הביתה. בכדורגל שלנו קשה מאוד לפתח מדיניות לטווח ארוך. אתה מיישם, הולך הביתה ומאמן אחר בא ומשנה הכל. מדיניות לא צריכה להיות של מאמן, אלא של מועדון. שחר הוא היחיד בארץ שלא משאיר למאמנים שלו ברירה בעניין הזה, ולכן מכבי חיפה מגיעה למספרים של אירופה".

ישראלביץ' מכיר את הבעיה יותר טוב מכולם, אבל מרחיב את הספקטרום. "אני שומע את הפרשנים הישראליים בטלוויזיה ומבין מאיפה כל הבעיה מתחילה", הוא מנתח. "בניגוד לכדורגל בארגנטינה, כאן אין סבלנות. שחקן עורך שתי הופעות בקבוצה ואני שומע פרשנים שבאופן קבוע אומרים שצריך לעלות אותו לטיסה. רגע, תנו זמן להתאקלם. האם השחקנים הישראלים שמשחקים בחו"ל פורעים שטרות אחרי משחק אחד? ראיתי לא מעט שחקנים ארגנטינאים שהיו מועמדים להגיע לישראל, שוחררו ואחר כך פרחו בליגה המקומית שם. בישראל האוהדים רוצים תוצאות ואתה לא יכול לזייף. ברגע שהבאת שחקנים צעירים והם לא פוגעים, מתחיל הלחץ".

בעונה שעברה ניסה גיא לוי לפתח מודל כזה בהפועל באר שבע, אולי בירת הלחץ של ישראל. אבל כמו שקורה לא מעט בכדורגל שלנו, לוי עזב את תפקידו בתום העונה, ואז בא מאמן אחר שהחליט להיפרד מהמודל שלו (החתמת ז'סטין זולו ואיגור קוסטרוב) ולהביא במקומם שני זרים חדשים (בנגורה וטאצ'י), שאחרי חודשיים התבקשו למצוא לעצמם קבוצה אחרת לאחר שכבר חתמו על חוזה ארוך טווח. "נתתי לזה במה בבאר שבע, אבל בשביל להצליח צריך סבלנות וכאן לא כולם מכירים את המונח הזה", מסביר לוי. "הדוגמה הכי טובה היא מכבי תל אביב בכדורסל שיודעת לבחור זרים כאלה, אבל בקבוצת הכדורגל זה לא קורה. בעונה שעברה לקחתי סיכון מסוים ואני שלם איתו. הייתי מוכן לפתח מודל לטווח ארוך כשהחתמתי את זולו וקוסטרוב, אבל הבהרתי שייקח להם זמן. אני מאמין שהם עוד יפרצו. לבאר שבע אין היום מכסה מלאה של זרים, וחבל".

תחת מתווה דומה, מכבי תל אביב החתימה את עמנואל מאיוקה, כשהיא יודעת שעם דומאגוי קוסיץ', אלדו אדורנו ורבים אחרים זה לא עבד. "קוסיץ' לא הצליח פה כי הוא לא התאקלם מבחינה חברתית, אדורנו התאקלם ושיחק מצוין, אבל הקבוצה דרשה המון כסף אז לקחתי אותו איתי לקפריסין", אומר ניר קלינגר, ששיחק עם קוסיץ' והביא את אדורנו. "למכבי חיפה הייתה סבלנות, שזו מילת הקסם, עם יעקובו. הסטטיסטיקה בישראל צריכה להיות כמו באירופה, אחד לחמש, לא יותר, שווה הצלחה. אם אתה מפסיד שלושה או ארבעה ופוגע בחמישי – הרווחת".

אחת האלטרנטיבות הידועות מסיפור יעקובו, היא השאלת הצעיר לקבוצה קטנה ושם הוא מתחשל. ישראלביץ' דוחה זאת. "למועדונים קטנים אין זמן לפתח שחקנים כאלה. הם רוצים להישאר בליגה", הוא אומר. "תראה מה קרה לי במכבי חיפה, בדיוק מה שקרה לירו בלו. אם אתה שחקן צעיר ולא משחק, קום ולך. זה עלול לקרות גם לשטרכמן במכבי חיפה. אם בלו הלך ממכבי חיפה, גם הוא יכול לעזוב. אם אינני טועה, במשחקים הבודדים עד כה הוא לא ראה דקה".

"לדעתי, אחת הבעיות נובעת משיטת האימון", מסביר אייל לחמן. "שחקנים צעירים בעולם יותר חלשים מאיתנו מבחינה טקטית. בעולם עובדים פחות על טקטיקה בגילאים הצעירים ואלו שמגיעים לארץ פחות מבינים את המשחק, אבל הם יותר בריאים ואתלטים ומוכנים ללמידה מאיתנו וצריך לדעת לשפר אותם. השחקנים האפריקאים, לדוגמא, הם חומר גלם שלא כולם יודעים לפתח. אחדש לך, סטפן אפיה ומייקל אסיין הוצעו בעבר לקבוצות ישראליות. איפה הם היום?".

בעיה נוספת בעניין הזה היא היעדר אגף סקאוטינג משודרג, גם במועדונים הגדולים. אייל לחמן מביא את רנספורד כדוגמה: "רנספורד עזב את חיפה כי הוא לא שחקן מספיק טוב. הוא שיחק נגדי בגאנה, אבל איך אפשר להשוות אותו לאיברהים בסיט מסכנין, למשל? זה מכונה חזקה וזה רך, זה מקינג פייסל ורנספורד מקסבן, קבוצה בינונית מאוד. איך הוא סיים כמלך שערי הטורניר? פשוט מאוד, אליפות אפריקה היא סטרילית, נטולת הגנה. זאת לא אליפות העולם".

"אין כאן מערך סקאוטינג מפותח כמו באירופה, לכן גם הסיכוי שתמצא שחקן גדול לפני מילאן הוא קטן מאוד", אומר גיא לוי. "למעט חיפה, אין מגמת מועדונים למצוא שחקנים כאלה. הבעיה בבחירת הזרים היא שמאמן נוטה לחשוב שאותו שחקן צעיר יסחוב את הקבוצה על הכתפיים, בונה ציפיות בלתי אפשריות ואז מחשיב אותו לכשלון. בחרת זר? תן לו זמן".

אז מה עושים כדי שיותר נצליח בתחום הזה? "בספרד ובגרמניה יש קבוצות 'בי' שלוקחות שחקנים שלא נלקטים מקבוצת האם ונותנות להם הזדמנות טובה להתפתח. בארץ? לא נראה לי שזה אפשרי להחזיק עוד קבוצה. בעלי קבוצות לא בנויים לזה", אומר לחמן. ישראלביץ' סבור ש"הפתרון הוא סקאוטינג. צריך לפתח את זה. זה בסדר להביא זרים, אבל לבדוק טוב טוב מאיפה הם באים ומי ראה אותם קודם. ההיסטוריה מאוד חשובה כאן, בעיקר ההיסטוריה בנוער. הוא צריך להיות שחקן נוער מעולה בשביל להגיע לקבוצת בוגרים".

"שתי דוגמאות טובות הם קנדאורוב ומגמאדוב, הגיעו בגיל צעיר יחסית לישראל והסבלנות איתם השתלמה. מגמאדוב אפילו ישב בספסל וראה את זכארוב משחק לפניו", נזכר לחמן. "אבל מצד שני, ההצלחה הבאמת גדולה הייתה דווקא עם השחקנים המבוגרים שהחתימו כאן. אובארוב, פולוקארוב, טרטיאק, דמירוביץ', פראליה, הרצג וגרשנייב. אולי קבוצות יצליחו יותר אם יביאו לכאן שחקנים מנוסים, למרות ששוב, אני חושב שטיפוח שחקנים צעירים לטווח ארוך יכול להשתלם אם נפתח מידה גדולה יותר של סבלנות".

גיא לוי סבור ש"הפתרון הוא ליצור מדיניות של מועדון", ומדגיש כי "בחיפה לוקחים אחריות מסוימת על הבאת השחקן, מתוך החלטה שעושים הכל למען ההתפתחות שלו. חלק מתקציב המועדון מופנה לכך. יש מקרים שזה מצליח פחות ובמקרים אחרים יותר. במכבי חיפה עושים את זה עם ישראלים. לגולסה וגדיר נותנים אפילו עדיפות ואולי בעתיד ימכרו אותם לאירופה. אולי הפתרון הוא להביא שני שחקנים יותר בכירים עם הצלחות מוכחות ולידם שלושה צעירים שאתה יודע שהם בגדר השקעה. קבוצות צריכות להיות מוכנות לכך ששחקנים יתגלחו על הזקן שלהן. בבאר שבע התחלתי עם התהליך הזה מתוך ידיעה שאולי מאמנים אחרים ייהנו מהפירות. ככה עובדים באירופה ואני לא מכיר משהו אחר. אם נמשיך לחשוב בצורה שבה מאמנים חושבים, לדאוג לאינטרסים שלהם, נטבע בביצה שבה אנו חיים. ככה לעולם לא נצליח לפתח שחקנים צעירים".