לצלוע עד הסוף

בשלהי העונה שעברה, כאשר ווסטהאם נאבקה בתחתית והציגה יכולת עלובה, ביקש המנג'ר ג'אנפרנקו זולה מהאוהדים: "אל תאשימו את השחקנים, תבואו בטענות אלי". אלא שביציעי אפטון פארק לא רצו לקלל את האיטלקי. כאשר פוטר במאי 2010, הביעו רבים אכזבה והתלוננו על ההנהלה על יחס לא הוגן כלפיו לאורך כל הדרך. מדוע עמדו האוהדים לצידו של זולה, אך תיעבו כל כך את אברהם גרנט? לתוצאות הסופיות בוודאי יש השפעה לא מבוטלת על תחושתם כרגע, אך הישראלי חש את השנאה כלפיו ממש לא מאתמול, והישגיו על כר הדשא דומים לאלה של קודמו. בעונה שעברה לקחו הפטישים 35 נקודות ב-38 מחזורים, העונה יש להם 33 אחרי 37 משחקים. ניצחון ביתי על סנדרלנד בשבוע הבא יביא למאזן טוב יותר מאשתקד. כפי שכבר נאמר כאן קודם, הרמה בתחתית השתדרגה מאוד העונה, וכדי להישאר בליגה נדרשו כולן להשתפר. ב-2010 נשארה וויגאן בקלות עם 36 נקודות, העונה היא מתחת לקו האדום עם 39. וולבס סיימה בעונה שעברה במקום ה-15 עם 38 נקודות. העונה יש לה 40, והיא על סף תהום. ככה זה כשאין קבוצות חלשות כמו פורטסמות, האל וברנלי.

גרנט לא נהנה מהאשראי שנתנו ביציעים לזולה כי הוא לא מתאים, באופן בולט ומובהק, למועדון. גרנט הוא אדם ללא כריזמה תקשורתית, ולמען מאבקי ההישרדות אין לו גם יכולת להחדיר מוטיבציה בשחקניו. בעוד זולה התרוצץ אחוז אמוק על הקווים ושידר המון אנרגיות ואמוציות לקהל ולשחקנים, נתפש גרנט כאדם נטול רגש. זה לא התקבל ברוח טובה באפטון פארק מיומו הראשון, והמצב רק הלך והחמיר כאשר התברר שהסגל עתיר הכישרון של הפטישים אפילו לא מתקרב למיצוי הפוטנציאל. אז נכון, גם בימי זולה המצב היה דומה, אבל אז היה קל להאשים את השחקנים באדישות. הפעם הקורבן היה נוח יותר, ובמידה רבה של צדק. ווסטהאם הוא מועדון עצום עם מסורת מפוארת, ומנטליות האנדרדוג לא הולמת את מידותיו. גרנט לא לבד כאן – רוי הודג'סון, למשל, עשה מחדל דומה בליברפול ונזרק ממנה בבושת פנים. זה לא הופך, חלילה, את הודג'סון למאמן שעבר זמנו, ולראיה התוצאות הנהדרות שהשיג בווסט ברומיץ'. הוא פשוט לא התאים לאנפילד. כמו הודג'סון, היה גרנט צריך לסיים את דרכו בינואר, ולא כל האשמה נופלת עליו.

את האמירה האומללה ביותר סיפק הישראלי אחרי ההפסד למנצ'סטר סיטי, כשהוא מתייחס לאתגרים שנותרו לו: "מעכשיו נשחק מול קבוצות ברמה שלנו, ואז נוכל לצבור את הנקודות החסרות". משפט מסוג זה מוציא אוהד ווסטהאם ממוצע מדעתו. מדוע לעזאזל יכולה וולבס לנצח את כל קבוצות הצמרת, ואילו הפטישים נכנעים לסיטי אחרי שסופגים שער בדקה הרביעית ומתנחמים בהפסד בכבוד? לשחקנים חסרה האש בעיניים, ולא היה מי שיחדירה לשם. אתמול (ראשון), בדקות הסיום, רק על רוברט גרין ניכר שבאמת אכפת לו מגורל הקבוצה. נדמה היה כי כל השאר כבר תכננו את המשך הקריירה בקבוצות אחרות, למרות שההינצלות היתה קרובה מתמיד. הניצחון של פולהאם בברמינגהאם העניק לפטישים חבל הצלה שלא ציפו לו, ויתרון 0:2 במחצית היה חייב להספיק. בהפסקה היה המנג'ר חייב להפיח רוח קרב בחניכיו, לספר להם בהתלהבות על נס פולהאם, לדרוש מהם לא לפספס את הצ'אנס ההיסטורי. במקום זאת, היה גרנט קפוא לחלוטין על הספסל, ושחקניו היו כבויים. הבעיטות שלהם מול אין הגנה של וויגאן בדקות הסיום היו עלובות וחסרות אמונה, וההחמצה המזעזעת של קרלטון קול, החלוץ הכי אוברייטד באנגליה, מסכמת היטב את כל העונה.

קבוצות חלשות יותר מווסטהאם ייאבקו עד השנייה האחרונה, אך היא כבר הבטיחה את המקום האחרון. מכירת החיסול בדרך, החזרה לפרמייר ליג תהיה קשה ביותר, והמעבר השנוי במחלוקת לאצטדיון האולימפי ב-2012 עלול להתבצע כשהקבוצה בליגת המשנה. עזיבת אפטון פארק, לצד נטישת כל המסורת מצד ההנהלה החדשה הביזארית, עלולה להוות מכה אנושה למועדון.

הגביע האנגלי הוא אחד מהמפעלים המרתקים והמתוקשרים בעולם, ולגמר שלו היה שמור תמיד כבוד של מלכים. העונה החליטה לפתע ההתאחדות לזרוק את כל המסורת לפח ושיבצה את הגמר בסמיכות למשחקים הקריטיים בפרמיירליג. רצה הגורל, ומנצ'סטר יונייטד הבטיחה את האליפות דקות ספורות לפני שמנצ'סטר סיטי וסטוק עלו לדשא בוומבלי. במקום להוות את אירוע השיא של העונה, נדחק הגמר לשוליים בעיתונים של יום ראשון. התואר הראשון של סיטי מזה 35 שנה הפך לסוג של גימיק לצד האליפות ה-19 של היריבה האדומה. זהו יחס מבזה ובלתי נסלח שעורר זעם רב בממלכה. הארי רדנאפ כינה את שיבוץ הגמר "סקנדל": "זה הרי לא סתם עוד משחק, אלא אירוע בעל חשיבות עצומה לכל המדינה. העונה זה הפך למשהו זניח שרק אוהדי שתי הקבוצות המשתתפות מתעניינים בו". פול סקולס קבע: "גדלתי על כך שגמר הגביע הוא אירוע השיא. זה יום בו קמים בבוקר, מדליקים טלוויזיה ורואים את כל הפריביו עד לשריקת הפתיחה. הפעם זה נמנע מכולנו, וזהו בזיון גדול".

מדוע כל זה קרה? ובכן, אופ"א דורשת לא לקיים משחקים בוומבלי שבועיים לפני גמר ליגת האלופות אשר ייערך בו ב-28 במאי, אבל זהו תירוץ עלוב. הרי אפילו בהולנד פינו סוף שבוע מיוחד לגמר הגביע אשר הפך לחגיגה גדולה, שבוע לפני שהליגה הגיעה לסיומה אתמול. מחובתה של ההתאחדות האנגלית היה להתחשב באילוצים מבלי לפגוע בקודש הקודשים של הכדורגל. למעשה, הזלזול הזה לא חדש. חצי-הגמר, בו הביסה סטוק את בולטון 0:5 התקיים, באופן מקומם, במקביל לקרב המסקרן בין ארסנל לליברפול בליגה. כמה אנשים צפו בו? סביר להניח שלא הרבה.

עד לפני יומיים מעטים מאוד בגרמניה שמעו על מרסל טיטש-ריברו, קשרה בן ה-21 של פרנקפורט. סביר להניח שלא מדובר בכישרון יוצא דופן – הרי את הופעתו היחידה בבונדסליגה הוא רשם בדצמבר 2009, כאשר שיחק שש דקות קצרות מול הופנהיים. מאז שובץ טיטש-ריברו בעיקר במשחקי קבוצת המילואים בליגה הרביעית, וחיכה להזדמנות מחודשת במשך שנה וחצי. היא הגיעה, באופן תמוה, 11 דקות לסיום מחזור הנעילה, כאשר פרנקפורט פיגרה 2:1 במגרשה של האלופה דורטמונד, כשרק ניצחון היה מונע ממנה ירידה אוטומטית. סביר להניח שהמאמן כריסטוף דאום כבר לא האמין בנסים, והחליט לתת לנער צ'ופר קטנטן ביום הקשה. כילד שנולד בפרנקפורט וגדל במועדון, הירידה היוותה מכה כואבת מאוד עבור טיטש-ריברו.

אז מרסל נשלח למגרש בדקה ה-79. 43 שניות מאוחר יותר, עוד לפני שהספיק לגעת בכדור, הוא הכשיל את מרסל שמלצר ברחבה והורחק. בהופעתו השנייה אי פעם, ואולי האחרונה, בבונדסליגה, נכנס טיטש-ריברו המסכן להיסטוריה כשחקן שספג את הכרטיס המהיר ביותר בתולדותיה. מיד לאחר מכן הושלמה ירידת קבוצתו. קשה להעלות על הדעת אירוע טראומטי יותר.

זה היה משחק ביזארי שסיים עונה ביזארית של פרנקפורט. השוער רלף פרמן, אשר צפוי להחליף את מנואל נוייר בשאלקה, הדף שני פנדלים, אך קבוצתו איבדה יתרון סנסציוני והפסידה 3:1, בדרך למקום הלפני האחרון. בתום המחזור ה-11 הייתה איינטרכט במקום הרביעי, לפני באיירן מינכן. את הסיבוב הראשון היא חתמה עם ניצחון על דורטמונד וסיימה אותו שמינית, עם 26 נקודות. בכל הסיבוב השני כבשה פרנקפורט שבעה שערים והשיגה ניצחון בודד ושמונה נקודות.

קריסה דומה התרחשה בסמפדוריה שהתפרקה לרסיסים אחרי השחרור של אנטוניו קסאנו וג'אמפאולו פאציני. אחרי המחזור ה-15 היתה סמפ במקום השישי, עם שני הפסדים בלבד. מאז היא השיגה שני ניצחונות ו-15 הפסדים ב-22 משחקים, וירידתה המדהימה הובטחה שבוע לפני תום העונה. למשטרת גנואה צפויה עבודה מרובה בימים הקרובים כדי להשתלט על המהומות בעיר.

ולנסיה סיימה אמנם אתמול ב-0:0 ביתי חסר חשיבות, אבל זה היה משחק משמעותי מאוד. בדקה ה-73 נכנס ויסנטה להופעתו הביתית האחרונה במסטאייה, וסחט תשואות אדירות מהיציעים. למי שלא זוכר, היה ויסנטה הכוכב הגדול של ולנסיה בתחילת העשור הקודם. הוא פרץ להרכב בסערה בעונת 2000/2001 כאשר הקבוצה של הקטור קופר הפסידה בפנדלים לבאיירן מינכן בגמר ליגת האלופות.

הוא הצטיין בשתי האליפויות של רפא בניטס ב-2002 וב-2004 עם פריצות נהדרות באגף השמאלי, טכניקה משובחת וחוש מצוין לשערים. 2003/2004 היתה העונה הגדולה בקריירה שלו עם 12 שערי ליגה ומקום בהרכב הנבחרת ביורו 2004. בגיל 23 כל עתידו היה לפניו. באוקטובר שלאחר מכן נפצע ויסנטה במשחק מול ברמן בליגת האלופות, ומעולם לא חזר להיות אותו שחקן. פציעות כרוניות חיסלו אותו, ובשנים האחרונות הוא היה לא יותר משחקן סגל זניח בקצה הספסל, במידה והיה כשיר. בדרבי מול קבוצת נעוריו לבאנטה הוא נפרד מהאוהדים.

2003/2004 היתה גם העונה האחרונה בה זכתה קבוצה אחרת, לא ברצלונה או ריאל, באליפות. ויסנטה ההוא, הקיצוני השאמלי המהפנט, מסמל יותר מכל את העידן בו הייתה בספרד ליגה תחרותית ומרתקת. עזיבתו מעוררת נוסטלגיה חזקה מאוד לתקופה ההיא, שהייתה מנת חלקנו ממש לא מזמן. אולי אני תמים, אבל הכמיהה לשבירת ההגמוניה של בארסה/ריאל חזקה מתמיד אחרי סדרת הקלאסיקו המאכזבת. היה שלום, ויסנטה, ובהצלחה בקבוצתך החדשה!

פיקנטי יותר זה לא יכול להיות. המנצחת בין וולבס לבלקבורן מבטיחה את מקומה בליגה, בעוד המפסידה עלולה לרדת. כדי להוסיף פלפל, תיקו עלול להוריד את שתיהן, אם וויגאן (בסטוק), בלקפול (באולד-טראפורד) ובירמינגהאם (בוויט-הארט-ליין) ינצחו במשחקיהן. הסיכוי לכך קלוש, אבל מי יודע? גורלה של בלקפול תלוי בעיקר בגישתה של מנצ'סטר יונייטד לפני גמר ליגת האלופות. אם תשחק כמו בארסה מול לבאנטה ולה-קורוניה בשבועיים האחרונים, לקבוצתו של איאן הולוואי עדיין יש תקוה.