* לפני הכל, צפו ברגע ההיסטורי של לנדאו והיזכרו מחדש בשער שלקח למכבי חיפה את האליפות והעביר אותה להפועל תל אביב ב-24/5/1986
כדי להבין את הסיטואציה שלי באותו משחק מול מכבי חיפה, צריך לחזור קצת אחורה, לקיץ. דוביד שוויצר ז"ל, שאימן אותי אז בהפועל תל אביב, הבטיח לי שהוא יעשה ממני שחקן העונה. לשוויצר היתה טביעת עין יוצאת דופן. אני מזכיר לכם שהוא זה שהביא את משה סיני ממכבי יפו. שיחקתי באותם ימים בנבחרת ישראל אצל יוסל'ה מרימוביץ' ז"ל, שהעריך אותי מאוד, אבל כנראה שהיתה מתיחות באותם ימים בין מרימוביץ' לשוויצר. דוביד אמר לי עוד בתחילת עונת 1985/6: "אני לא יכול שתלך לנבחרת כי שילמנו עליך הרבה כסף והבטחתי להפוך אותך לכוכב. אתה צריך לקבל החלטה - או הנבחרת או הפועל תל אביב".
הייתי ילד אז, לא הבנתי את הפוליטיקה הזו, ואמרתי שאני לא מוותר על הנבחרת. דוביד התרגז כמובן, אבל לא יכול היה להגיד כלום בתקשורת כי אז הוא היה יוצא נגד הנבחרת. אבל אני אישית הרגשתי לא טוב עם זה. מרימוביץ' גילה לי בסוד שאני אכלל בסגל העתידי שלו והבטיח לי שאני נוסע עם הנבחרת לאוסטרליה. שמרתי את זה בסוד. למזלי הרע, במשחק האימון האחרון בנבחרת לקראת הנסיעה, קיימנו משחקון פנימי ונפצעתי. פרצתי לשער ושלמה קירט, שהיה אז הבלם, משך לי את הרגל עם הרגל שלו וקרעתי את השריר במפשעה. הפציעה הזו נטרלה אותי לחצי שנה. דוביד כמובן רצה להרוג אותי. עם דבר ההודעה, הוא אמר לי: "עכשיו אתה גם בלי נבחרת וגם בלי הפועל". הסרט שלי הפך קשה יותר, כי פתאום הפועל תל אביב התחילה לרוץ לאליפות. הקבוצה מנצחת, מתקדמת, משתפרת, ואני מחוץ לעניינים. רק בסיבוב השני הבראתי וכבשתי כמה שערים, בדרך לאותו משחק אליפות.
אחרי הרקע הזה, זה היה קצת לא מתאים אם האופסייד שלי גם היה מונע מהפועל תל אביב אליפות. כי היה אופסייד. גם במשחק הרגשתי שזה אופסייד, וגם אחרי עשרות צפיות בהילוכים חוזרים אני חוזר ואומר היה אופסייד. למה? כי הימצאותי בנבדל משכה את תשומת הלב של הגנת מכבי חיפה. אפילו החוקה באותם ימים התייחסה לסוגיה באותה צורה. רק אחר כך שינו זאת ונולד האופסייד הפאסיבי.
היום השער שאושר על ידי השופט צבי שריר היה מתקבל בצורה טבעית. היום גילי לנדאו לא היה נפגע מהנבדל שלי כי הכדור שנמסר לו על ידי משה סיני הגיע אליו ולא אליי. רק מה, לדעתי משה סיני בכלל לא התכוון למסור לו. באותו מהלך מפורסם, באותו צ'יפ מפורסם, סיני בכלל לא ראה את לנדאו. היה לנו תרגיל שהתאמנו עליו בהפועל תל אביב שבו אני הייתי חלוץ מטרה קלאסי. משה רצה שאני אקבל כדור עם הגב לשער ושיעשו עלי פאול, ואז הוא היה מבקיע את הגולים מהבעיטות החופשיות הידועות שלו. בזמן המהלך עצמו הסתכלתי על הכדור ולא על השופט. ראיתי שההגנה של חיפה יוצאת לנבדל והבנתי שאני בבעיה כי אני לא מספיק לצאת איתם כי התרכזתי בכדור. הייתי בטוח שסיני מוסר את הכדור אלי. הכדור הגיע ללנדאו.
שלא תטעו. אין בי שום קנאה ללנדאו על שהבקיע את שער האליפות, להיפך אנחנו חברים ואני מפרגן לו. באותם ימים התחריתי עם לנדאו על מקום בהרכב. בשבוע שקדם למשחק נגד מכבי חיפה גילי היה ממזר. בגלל שהוא בא מהפועל תל אביב הוא הכיר טוב יותר את דוביד. הוא בא לדוביד ערב המשחק, כשהוא ידע שתהיה טלוויזיה והרבה תקשורת ואפשר יהיה להיכנס להיסטוריה, ואמר לו : "תקשיב דוביד, אני לא יודע מה תעשה עם המידע הזה, אבל אני חלמתי שבלומפילד יהיה מפוצץ, אתה מכניס אותי חילוף ראשון ואני מביא לך את גול האליפות". גילי ידע שדוביד מאמין באמונות תפלות וכל מיני דברים כאלה, ואמר לו את זה כדי שייקח אותו בחשבון, בתת מודע, כשהוא מתכנן את החילופים שלו. גילי נכנס ראשון כמחליף בדקה ה-47. אני נכנסתי בדקה ה-65. השאר היסטוריה.
שנה או שנתיים, לא זוכר בדיוק, אחרי אותו שער אליפות, פגשנו אני ולנדאו את צבי שריר, לפני משחק אימון, במסדרונות ארגון השחקנים. שריר הסתכל עלינו וישר אמר: "הנה מגיע הסיוט שלי". אמרתי לשריר: "צביקה, תשמע, במקום להיאבק בכולם ולהסביר את השריקה שלך, למרות שלא באמת יכולת לראות שהיה נבדל פאסיבי, תגיד פשוט שהקדמת את זמנך". לדעתי זה מה שהוא מספר היום.